שלי יחימוביץ' לא הייתה מסוגלת להתאפק. כמו לא מעט מחבריה למשכן, היא הייתה חוטפת קריז אם הייתה עוברת חצי יממה בלי הסיפוק המיידי שמעניקה התכתשות טוויטר בהזרקה ישירה לווריד. היא פרסמה את תמונתו המטושטשת של סא"ל מ' בצירוף העלאה באוב של תלונות נרגנות על חוקים שחוקקו בכנסת, בלי לחשוב כלל שכל ילד יכול להעתיק את הפרסום שלה. גם לאחר פניית הצנזורה, סירבה חברת הכנסת להסיר את הפרסום. אותה יחימוביץ', כזכור, הייתה זו שבתקופת חטיפת שלושת הנערים פרסמה שההקלטה שהגיעה למשטרה הייתה של גיל-עד שער, כל זה בזמן החיפושים כשהנחת המוצא הייתה שהנערים עדיין בחיים.
אין זה סוד שחלק לא קטן מעבירות הצנזורה נעשות בידי פוליטיקאים, המנצלים את חופש הביטוי הכמעט מוחלט שמעניק להם סעיף 1(א) לחוק חסינות חברי כנסת. ברק, אולמרט, נתניהו ורוזנטל הם רק חלק קטן מרשימה של מגלי סודות בעבר. יש מקרים בהם חושפים סודות בצורה מבוקרת במטרה לקדם מטרות מדיניות, אולם בלא מעט פעמים מדובר ביצר פוליטי גרידא.
המקרה של סא"ל מ' וחשיפת פרטים אודותיו עלולים לפגוע בביטחון המדינה. שמירת הפרטים קשה שכן הצבא מודיע למשפחה, ותוך רגע כולם יודע. מספיק אדם אחד שמפיץ תמונה כדי לחשוף לגמרי את האיש. הנזק הנגרם לביטחון הלאומי מדליפות מידע שכאלו עלול להיות עצום, אולם התחושה היא שהמערכות האמונות על ביטחון מידע לא מעדכנות את עצמן ולא רלוונטיות לתנאים החדשים שנוצרו. המפתח צריך להיות פשוט: לצנזר הרבה פחות, אבל אפקטיבי.
נתחיל ממשתמשי הקצה: רבים מגולשי הרשתות סובלים מחוסר עכבות מקוון. כשאנשים מחזיקים את המכשיר הנייד הם לא תמיד קולטים שהם מנהלים שיחות מול אנשים ממשיים, ומרשים לעצמם לשחרר בלמים ולהפיץ כל שמועה והודעה מבלי לבדוק ומבלי לחשוב על ההשלכות. כשזה מגיע לנושאים הנוגעים בביטחון המדינה זה נהיה מסוכן. הבעיה איננה רק חשיפת אנשים ושיטות פעולה. לעיתים הפרסומים הלא מבוקרים יוצרים באזז תקשורתי המיתרגם להיסטריה אצל מקבלי ההחלטות ולקבלת הכרעות פזיזות. הדרך האפקטיבית ביותר לשנות את המצב היא הכלי הפלילי.
למה זה לא קורה? כי סעיף 113 לחוק העונשין, העוסק בריגול ומסירת סודות, איננו מתאים למצב החדש. החוק הולם מעשים קיצוניים כמו אלו של ענת קם, אך לא אירועים כמו העברה פזיזה של הודעת וואטסאפ. המשפטנית תהילה שוורץ-אלטשולר הגתה רעיון לפיו הסעיף האמור בחוק העונשין יומר במדרג של עבירות צנזורה, שברף התחתון שלו תופיע "מסירת ידיעה סודית שכבר פורסמה ללא סמכות". העונש לא יהיה חמור, אולם כתבי אישום סיטוניים נגד מפיצי השמועות יתחילו כהטרדה ויהפכו מהר להרתעה.
הבעיה היא ההדלפות מתוך הצבא. על אף כל המאמצים שצה"ל משקיע בנושא, עדיין רוב ההדלפות מגיעות מחיילים בשטח. אלה יכולים להיות לוחמים שנתקלו באירוע, או כוחות רפואה שהוחשו למקום, צילמו תמונות ושלחו לחברים. כך למשל היה באירועי חטיפת שלושת הנערים. מפיצי ההודעות בקבוצות האזרחיות נשענו על גרעין של אמת אותו קיבלו מחבריהם בכוחות הביטחון. כאן האחריות מוטלת כולה על המפקדים בצה"ל.
הבאות בתור הן הרשתות החברתיות. הצנזורה הצבאית אמנם פעילה מאד ברשתות, מנטרת פרסומים מסוכנים ואף פונה בהודעות פרטיות המזהירות מפרסמים. גם מחלקת הסייבר בפרקליטות פעילה מאד, ובשנה האחרונה פנתה לרשתות החברתיות בבקשות להסרה של 12 אלף פרטי מידע (!). אלא שמאמצים אלו מתקשים לייצב את המצב מול שיטפון הפרסומים בעת משבר, כפי שהיה היום, והיעדרה של אכיפה פלילית אפקטיבית גורמת לכך שהעבריינים לא נדרשים לשלם מחיר. ככה לא בונים הרתעה.
הצד השני של מטבע הצנזורה הוא צווי איסור הפרסום שמנפיקים בתי המשפט. הבעיה בצווים אלה הפוכה: שופטים ממהרים מאד לנפק אותם גם באירועים שבהם הסוסים מזמן ברחו מהאורווה. שימוש בצו שלא במקרי קצה המצדיקים זאת הופך את הצווים לפארסה. המדינה לא יכולה לאסור הפצת מידע בעל ערך משני שכולם יודעים, והיא צריכה להתמקד במידע הרגיש ביותר ולעבוד בקצב אפקטיבי.
ומה עם פרסומים ברשתות מעבר לים? כאן יכול היה להיחלץ לעזרתנו חוק הפייסבוק המנוח שמת בעריסה. בסוף המושב הקודם התבשרנו כי ראש הממשלה החליט לגנוז אותו, די בצדק יש לומר, כי הוא היה דוגמה קלאסית ל"תפסת מרובה לא תפסת", שכן נוסח בצורה כוללנית וגורפת מידי. אם הכנסת תעביר חוק פייסבוק רזה, המתמקד בפרסומים פוגעניים המסייעים לפעילות טרור, יהיה ניתן לשכנע את חברות הרשתות החברתיות לשתף איתו פעולה.
ומה לגבי תוכנות מסרים מידיים כמו וואטסאפ שההודעות הנשלחות בהן חסויות? רעיון נוסף ששוורץ אלטשולר מציעה הוא סימון הודעות ויראליות. הודעה המקבלת 30 שיתופים בתוך חמש דקות תתויג כוויראלית ומקורה יזוהה. המהלך יאפשר לנציגי דו"צ לנטר ולהכחיש פרסומי כזב ולהעמיד דברים על דיוקם.
מעבר לכלים המשפטיים צריך לזכור ששמירת מידע היא תרבות. ככל שהפצת מידע פוגעני תתקל בתגובות קשות, אינפרונדים וביקורת ציבורית, כך המוטיבציה של המפרסמים תרד. המאבק הזה נראה לפעמים כמו מאבק אבוד, אבל אסור להרים ידיים. המחירים שאנחנו משלמים על ההדלפות הללו יקרים מידי.
