עם סיום המשבר הביטחוני ברצועת עזה אפשר וצריך לומר בקול צלול: ראש הממשלה נתניהו הוא המבוגר האחראי בשכונה. קולות השמחה מעזה אולי גורמים לחמיצות התחושות בישראל, בעיקר של תושבי עוטף הרצועה. אולם, הניגוד שבין העליצות הפלסטינית בעזה לבין הדכדוך הישראלי בשדרות, שאחדים מכלי התקשורת טרחו להבליט ביממה האחרונה כדי לאגף את נתניהו מימין, אינם מטשטשים את האמת. נתניהו קיבל את ההחלטה הנכונה לנצור את האש.
זה לא נעשה מטעמים של פחדנות או חשש מפני הצד השני, אלא מטעמים עניינים נטו המשרתים בעת הנוכחית את האינטרס הישראלי הכולל. בכך העמיד נתניהו את קול ההיגיון על פני קולו של הרגש, ואת המוח לפני נהמת הלב וטוב שכך. מי שעיניו בראשו ער לעובדה הפשוטה כי לישראל אין ממש חלופות טובות לגבי רצועת עזה, זולת ניהול המצב הקיים. את זה צריכים להבין הצעקנים למיניהם וההוזים הגדולים הן משמאל למפה הפוליטית והן מימינה העמוק.
הסיבה נעוצה בכך שישראל אינה יכולה להסתכן במיטוט חמאס. ההיסטוריה מלמדת כי ניסיונה להמליך מלכים במקום אלה המכהנים הסתיים בתוצאות קטסטרופליות (ראו ערך לבנון הראשונה) ולכן אין לבנות בעניין על המלכת המנהיג הפלסטיני הקשיש אבו מאזן, כשם שאין לבנות על הפנטזיה האולטרה שמאלית של ניתוץ הגדרות, ועל החלום המטופש של המוני יהודים ופלסטינים הנופלים איש על צוואר רעהו כידם ריקה מן המאכלת ומושטת לשלום נצח. גם האשליה ההפוכה על רצועת עזה נטולת חמאס ההופכת ללוח חלק נטול בעיות ואקטיביזם פוליטי מצד האוכלוסייה, מופרכת באותה המידה. שום עזתי אינו מתכוון להפליג לשום מקום ואין בנמצא מתנדבים לניהול ענייני קן הצרעות הזה, גם לא האום, ודאי לא מדינות אירופה או מצרים.
אכן מדינת ישראל נתקעה עם חמאס. נתניהו מבין זאת וער לכך שמציאות הקונפליקט תמשיך לאפיין את מערכת היחסים בין הצדדים אבל גם שניתן להשפיע על מאפייניו וגובה הלהבות. בעניין הזה ישראל עברה בשנים האחרונות תהליך קשה אך חיוני של למידה. אותו נתניהו התכנס להבנה כי המפתח לצמצום רמת האלימות מותנה במאמץ להגיע להסדרה לטווח הקצר והבינוני, שבמסגרתה תשתמש ישראל במנוף הכלכלי כדי למתן את ההתנגדות מצד חמאס ואולי אף להגדיל את מחיר ההפסד של התנועה בכל סבב אלים עתידי. בשבועות האחרונים התכנסו הצדדים אל סף הבנות שכאלה לאחר חצי שנה של חיכוכים בלתי פוסקים על הגדר, שדומה היה כי קירבו אותם אל ספו של סבב וגדול.
אולם, המערכת כנראה חזקה יותר מהכול. מתברר כי האירועים בשתי היממות האחרונות בעקבות חשיפת פעולת הכוח המיוחד בעומק הרצועה לא הסיטו את שני הצדדים ממסלול ההסדרה. הם אמנם ביטאו את שבריריות ונפיצות המצב אך גם חשפו את מערכת האינטרסים העמוקה המתקיימת ביניהם על אף הניגודים התהומיים. הדבר נכון גם לגבי חמאס שחרף צהלות השמחה צריך להסתכל נכוחה על מצבו העגום: תנועת שלטון מבודדת, מוקצית בעולם ובמזרח התיכון, השולטת על תא שטח חסר עתיד ונדרשת לנהל אוכלוסייה אקטיביסטית, רעבה, ענייה שאינה רואה שום אופק. 400 רקטות הן אמנם דבר לא נעים, ודאי לא למורל בעורף, אבל צריך לראות את התמונה הכוללת וזה מה שראה נתניהו לנגד עיניו.
הוא יכול היה להורות לחיל האוויר להמשיך ולכתוש את הרצועה, אבל הבין שלפעולה זו אין ממש אפקט משמעותי וכי הצד השני ימשיך וישגר את נשק תלול המסלול לעבר ישראל. הוא ודאי היה ער לכך שפעולה קרקעית ברצועה מיותרת בהינתן כך שישראל אינה חפצה לכבוש את הרצועה מהטעמים שנזכרו לעיל, וכי תוצאתה עלולה להסתכם גם בדם החיילים וגם בהמשך הירי לעומק ישראל. זו הסיבה כי הפסקת האש וחזרה למסלול ההסדרה היו החלופות האסטרטגיות המועדפות.
נתניהו אולי קיבל החלטה לא פופולרית. אבל זו בדיוק מהותה של מנהיגות שלעולם צריכה לנוע במערכת המתחים שבין המחוברות לקולו של ההמון אותו היא מייצגת לבין המחוברות לקול ההיגיון, ובעיקר לקולו של האינטרס הציבורי שלעיתים אותו ציבור אינו ממש מודע לו.
יש לקוות כי תיקון המסלול שנעשה עם הפסקת האש וסגירת ההבנות מול חמאס, יניחו את שני הצדדים על מסילה שבטווח החודשים הקרובים תמחיש גם לתושבי שדרות ושאר העוטף את ההיגיון והחשיבה העמוקה שעמדה מאחורי ההחלטה הישראלית לסיים את סבב הלחימה הנוכחי. אמנם, ההסדרה מול חמאס לא תביא את הגאולה וגם לא יציבות ביטחונית מוחלטת, אבל יש לה פוטנציאל לסלול את הדרך למציאות ביטחונית משופרת המבוססת על אינטרסים קרים וריאליזם פוליטי-מדיני, וזה לא מעט בעולמנו זה, בג'ונגל המזרח תיכוני.
