העימות האחרון מול החמאס הסתיים לאחר ארבעים ושמונה שעות, שאותן נרצה למחוק מהתודעה הלאומית. מאות טילים נורו על יישובי עוטף עזה, וברצונו, הכריז החמאס על הפסקת אש. הקבינט קיבל את התכתיב ואף נמנע מלפרסם הודעה רשמית בנושא. אולי הייתה זו משאלת הלב שהסיוט הזה יתאדה לו מהתודעה.
באה התפטרותו של שר הביטחון וטרפה את הקלפים. התפטרות של תסכול אותו ביטא באוזני מקורביו: "לא יכול יותר לתת יד לביזיון הזה". התפטרות שגם פתחה את שלב חילופי המהלומות לגבי האחריות של מנהיג ו"סיבות ביטחוניות חשובות…"; הסברים ששמור להם מקום של כבוד במילון התירוצים הלאומי.
איך קורה שמבצע אחר מבצע והתחושה עימה אנו נשארים היא תחושת תסכול שחוצה מחנות ופוגעת בחוסן הלאומי? כי הרי אין הגיון שמדינה בעלת אחד הצבאות הגדולים, המתקדמים והחזקים בעולם נכנעת לתכתיבים של ארגון טרור; אותו היא יכולה להכריע תוך מספר ימים קצרים.
ננסה להסביר דרך חיבורו של מדען המדינה הראשון – אִבְּן חַ'לּדוּן: "ספר ה׳אָקַדֵמוֹת (המבוא) למדע ההיסטוריה" שנכתב בשנת 1377 לספירה. זהו הניסיון הראשון בספרות המדעית להסביר את הגורמים שקובעים את מהלך ההיסטוריה. הוא הסביר (וקבלו את התנצלותי על ההסבר הפשטני) שעמי העולם מתחלקים לשבטי המדבר וליושבי הערים; מוצאם של יושבי הערים הוא משבטי המדבר. לטענתו, שבטי המדבר נדרשים לחיות בתנאים קשים הדורשים אומץ לב, הֵעָזַה ופְּרַאִיוּת. הם שואפים לכבוש את העיר והדבר גם יעלה בידם, מאחר שבעיר חיים שבטים שהתרגלו לנוחות ולהנאות העיר. אנשי העיר איבדו את יכולותיהם בגלל הנוחות, המחלישה את התודעה הקיבוצית והחוסן הלאומי ודינם להיבלע על ידי שבטים אחרים.
הפעם האחרונה שבה תיפקד עם ישראל כ"שבט מדבר" הייתה במלחמת ההתשה; שהתרחשה בשנים 1969-1970. עבד אל-נאצר קרא לה מלחמת הדִימוּם והצהיר: "אם אין אנו יכולים לנצח את ישראל במלחמה רגילה, נגרום לה לדמם עד שתעזוב את סיני בעצמה." בפועל, ישראל תחת גולדה מאיר עמדה באתגר וגרמה למצרים לדמם; עד שבתסכולו הסכים נאצר לבלתי נתפס וקיבל את יוזמת ג'ונסון השניה בשנת 1970. בעוד מספר שנים יכתבו חוקרים שהנהגת ישראל הסכימה לבלתי נתפס במשבר מול חמאס.
ישראל של העידן המודרני היא שבט החי חיי עיר. המנהיגות נהנית "מחיי הנוחות של העיר" וכל שהיא מבקשת זה לסיים כל משבר וקונפליקט מהר ככל האפשר ולחזור לשגרה. כך היה ב"עופרת יצוקה" 2008, ב"עמוד ענן" 2012, ב"צוּק איתן" 2014 ובתפארת 500 הטילים על עוטף עזה ב-2018.
חרוט בזיכרוני משדר רדיו במהלך מבצע "צוּק איתן", שבו התקיים דיון על חוסר יכולתו של צה"ל לנצח את החמאס בעזה הצפופה. הדיון גלש לכשלים ביכולת המבצעית של צה"ל עד שברגע מסוים ביקש לעלות לשידור סמח"ט במילואים של חטיבת הנח"ל שביקש להביע את תסכולו בשידור: "מה אתם רוצים מאתנו? הממשלה אומרת לנו להיכנס לרצועה ולעצור לאחר מרחק מסוים. איך אתם רוצים שננצח? כולם יודעים שמפקדי חמאס מתחבאים במרתפי בית החולים שִיפַא בעזה. אם יתנו לנו פקודה אנחנו נלך ונגרור אותם החוצה מהאוזניים…" הלב יצא לאותו קצין.
כל כותב תסריטים/מחזות מתחיל ידקלם את הכלל הראשון של הכתיבה: שאופי של דמות או קבוצה אינו ניתן לתיאור מילולי והוא נקבע אך ורק דרך המעשים. כל אחד בישראל וגם בעזה רואים את המעשים ומבינים שהצהרות הרהב על "מכה משמעותית לחמאס … והחמאס יודע שלא כדאי למתוח את החבל…" הן הצהרות ריקות מתוכן. במחזה האבסורד הנכתב התקופה האחרונה מעשינו אומרים חולשה, עייפות וקיבעון.
הצהרנו שהמצור מעל עזה יוסר רק כאשר יוחזרו השבויים והנעדרים והדבר היחידי שאנחנו לא דורשים כהתניה להסדרה מול חמאס זה את החזרת החיילים והשבויים האזרחים. אנחנו מצהירים על מכה אנושה לחמאס ומפוצצים את אולפני הטלוויזיה שלו, שחוזרת לשדר לאחר זמן קצר. חמאס מכתיב הפסקת אש ואנחנו מקבלים את התכתיב וראש הממשלה אומר שחמאס התחנן להפסקת אש.
האמת המרה היא שעייפנוּ או ליתר דיוק עייפו מנהיגינו. הם רוצים לסיים כל עימות מהר ולחזור לשגרה. הבוּ להם מבצע של צִ'יק צַ'ק: נכנסים לטהרן ויוצאים עם ארכיון ומראים לעולם שאנחנו גדולים ומדהימים. המבצעים האלה מערערים את תחושת הביטחון של האויב אך הם לא מנצחים מלחמות, ועל הציר הזמן הם מגבירים את תחושת התסכול שעם כל העוצמות שלנו אנחנו לא יכולים לנצח ארגון טרור עם נשק מוגבל; בדיוק כפי שלא הצלחנו לנצח את החיזבאללה במלחמה לבנון השנייה. רצנו להחלטות האו"ם 1701 ואלה שבאו בעקבותיה, כדי להיווכח ששום החלטה לא שינתה את המציאות והחיזבאללה חזר שולט מאז לא רק בדרום לבנון אלא בלבנון כולה. הפרחים לציפי לבני.
תחושת התסכול הלאומית אינה יכולה להיעלם כשמנהיגי חמאס קובעים מתי יורים, לאיזה מרחק ומתי תיכנס לתוקפה הפסקת אש. היא אתנו להישאר, כשאנו משלמים פרוטקשן (בדולרים) לחמאס, מקיימים משא ומתן על הסדרה וצופים באלפי פעילי חמאס שנוהרים בהסעות מאורגנות לגדר.
אנחנו חיים במזרח התיכון. האזור הזה אינו מגלה הבנה ורחמים כלפי מי שיש לו את הכוח לנצח, אך חסר את עוז הרוח לעשות זאת. חמאס וגרורותיו יודעים שאין הם יכולים לנצח את צה"ל במלחמה קונבנציונאלית ולכן הם מכתיבים מלחמת התשה שכל מטרתה לכרסם בחוסננו הלאומי.
כדי לזכות בשקט, כדי לזכות בשלום, אנו זקוקים למנהיגי מדבר. אנו זקוקים למפקדים שיתנערו מתחושת הנִמְנוּם שאחזה בקריה, שיבינו שאזרחים שישנים מספר שנים במקלטים ונתוני לחסדיו של הטרור הם אירוע שאי אפשר לעבור עליו לסדר היום. האויב (באמת) יתחנן לשקט ברגע שיראה שמנהיגינו ומפקדינו אינם חוששים להסתבך. קדאפי התחנן להסכם שלום וחסינות ברגע שהנשיא בוש נכנס לבית הלבן. הוא חשף והשמיד את הנשק הגרעיני שאיש לא ידע שהיה לו. יחיא סינוואר לא יתחנן להפסקת אש או לחסינות כי אין כל חשש לשלטונו או לחייו; כל עוד ראש הממשלה מצהיר שיש לו אחריות והוא נושא ונותן על הסדרה. פעם נהגו לשרוף ברחובות עזה את תמונותיו של אריאל שרון. היום שורפים את תמונותיו של ליברמן.
