פתאום הבנתי שלא יהיו לי עוד תינוקות

כבר כמה חודשים שמשהו יושב לי. מעיק עליי. מיולי ככה. בהתחלה חשבתי שזה הקיץ ושזה יעבור. אבל זה לא עבר. אחר כך אמרתי שאולי זה יעבור עד החגים. אבל גם הם חלפו וזה לא השתחרר. משהו העיק עליי, משהו חסום. נגמר לי המצחיק וריק לי בהתלהבות. לא עולים לי רעיונות ואין לי שום רעיון חדש שמדליק אותי. כלום שגורם לי ליצור או לעשות. אמרתי לעצמי שבטח זה בגלל הנסיעה לרומא, אחריה הכול כבר יבוא. אבל אז חזרנו ועוד שבוע עבר ועוד אחד ואני עדיין ככה. תקועה. חפרתי על זה קצת פה וקצת שם, ובסוף הלכתי לדבר עם מישהי. היא ביקשה שאתאר לה איך ההרגשה וכמה זמן זה. שיתפתי אותה וכשהיא ניסתה להעמיק עוד קצת אמרתי: הכול טוב באמת, טפו טפו. הכול. אבל כאילו שום דבר לא ממלא אותי.

וכשאמרתי את המילים האלו, פתאום הבנתי. אני זוכרת שלמדתי בתואר הראשון בפסיכולוגיה על המושג: "סינדרום הקן המתרוקן", התקופה שבה הילדים יוצאים מהבית וההורים עוברים תהליך של משבר. ואני רוצה לדבר על "סינדרום הרחם המתרוקן", התקופה שאת מבינה שלא יהיו לך יותר תינוקות. פתאום אני מבינה שבפעם הראשונה מזה עשור וחצי לא מתוכנן לי שום היריון, ואין לי מושג מה עושים מעכשיו והלאה. אגב, ברגע שנתתי לזה שם, התחלתי להרגיש הקלה.

כשהפנמתי את התובנה, עלה בי משפט נוראי: "אין מה לעשות. נגמרו החגיגות, נגמר הקרנבל. אין יותר שלושה חודשים של חופשת לידה, שמירות היריון, נגמרו התירוצים". כעסתי על עצמי אפילו על עצם המחשבה הזאת. זה הרי ממש לא ככה. התחלתי את החיים עם האמונה התמימה ש"היריון זה לא מחלה", בטוחה שאם רוצים אפשר הכול. גם וגם וגם. בהיריון הראשון הלכתי עם זה בכל הכוח, אפילו בהיריון השני. אני אעשה, אעבוד, אתקדם. אני יכולה כמו כולם, יאללה חזק בכל הכוח.

ואז פשוט נגמר לי הכוח. ההשלמה עם המציאות – איזו השלמה, כניעה – התחילה בהיריון השלישי. כאבי הגב ושנאת הגוף מחד, לילות ללא שינה ודאגות לשתיים קטנות בבית מאידך. הפערים שגדלים ומעמיקים בין מסלול החיים שלי לזה של הגברים בסביבתי. ומי באמת האיש הנוראי שקרא לזה חופשת לידה, על זה כתבתי כבר כל כך הרבה. תקופה של איחוי איברים ונתינה אינסופית. ואז החזרה לעבודה, כולנו יודעות, שמי שחוזרת אחרי 14 שבועות (כמו שאני תמיד עשיתי) זה לא באמת נקרא לחזור. עיניים אדומות בעבודה, הגוף עוד משתקם. ואז לפחות עוד שנה שאת קצת חוזרת לשליטה על החיים שלך.

בהיריון הרביעי, לשמחתי הרבה, עברתי מכניעה לפיוס והשלמה באהבה. מצטערת, אני בהיריון עכשיו ואני לא מעמיסה על עצמי, אני גם לא נכנסת לפרויקטים גדולים מדי. וכשחזרתי לעבודה, חזרתי לאט־לאט, מודעת היטב לכך שאני לא מאה אחוז. עשור וחצי שאת לא הולכת עם דברים עד הסוף, כי את הולכת עם פרויקט חייך ואהבתך: הקמת המשפחה עד הסוף. מוותרת על גם וגם וגם. ומוכנה לחיות עם חיים טובים דיים.

ביום שני שעבר העברתי ערב בנושא בת מצווה לבנות הכיתה של הגדולה, באותו יום הייתי צריכה גם להכין עוגת לב לפעילות של השנייה והתנדבתי להכין עוגת מטרייה לפעילות של השלישי. פגשתי חברה עם שני ילדים קטנים שאמרה לי: עכשיו תגידי לי באמת, איך את עושה את זה? איך את עושה את הכול. עניתי בכנות: כשהיו לי שניים היה לי הרבה־הרבה יותר קשה. זה הגיל, זה הניסיון, זה הוותק. אני בהכי יעיל שלי. בהכי לא מתרגש ונלחץ. ואני שמה לב שככל שהזמן עובר ואת מתמלאת בביטחון, את מצליחה להרים את העיניים ולעשות עוד. מה זה עוגה? שטויות. מה זה לארח שתי משפחות לשבת? קללל. מה זה להפיק יומולדת לילדי הגן. ב־ק־ט־נ־ה. ואת ככה באמת. ובנחת.

כל כך הרבה שנים חייתי עם קצב התקדמות, עצירה, נסיגה. התקדמות, עצירה, נסיגה. ופתאום זהו, פנייה לכביש ישר ומהיר לפניי. ההרגשה בלב היא כמו בגוף: אין מה שימלא אותי. זה הכה בי חזק, זה שבר אותי. איזה מוזר, הרי חיכיתי לזה. והנה כשזה הגיע, זה פשוט מפחיד.

פרויקט הקמת המשפחה הושלם. תחזוק, חינוך, אהבה ודאגה זה עד 120. אבל מבחינת המימוש שלי, מבחינת ללכת עד הסוף עם הרצונות שלי – פתאום נראה כאילו יש קו ישר. רצף. אופק.

בגיל 25 חיכיתי לרגע הזה, להיות בפנייה הזאת ולהגביר בסיבוב. ועכשיו אני שם, עוצרת. מבינה. מודה לאל ולגוף על כל מה שנתן ומחכה לשמחה שתבוא ותעזור לי ללכת לשם ולחפש את הדבר הבא.