"הוא היה שר ביטחון ממושמע", ספד אתמול אלוף במיל' גדי שמני לקריירה של אביגדור ליברמן כשר ביטחון, והתכוון להרמוניה ששררה בין ליברמן למטה הכללי של צה"ל. לו אני ליברמן, הייתי נפגע עמוקות. בדמוקרטיה מתוקנת הצבא כפוף לשר הביטחון, ולא ההפך. אלא שהצבא יכול להגיד להגנתו שהוא לא כפה את עצמו על איש, רק הציג את עמדתו בפני הדרג המדיני, והדרג הזה אימץ אותה שוב ושוב. גם ליברמן.
והאמת, לשרים קשה להתעמת עם עמדות הצבא. כפוליטיקאים עמדתם חשודה מראש בהטיה אינטרסנטית לעומת טוהר שיקוליו המקצועיים של הצבא. רובם גם נתפסים כחובבנים בתחומי הביטחון, לעומת המקצוענים מהצבא. לכן קטנים הסיכויים שינסו לכפות על צה"ל מלחמות או מבצעים שאינו שש להם. למעט מקרים חריגים, הם יעדיפו להתיישר עם צה"ל מאשר לנהל אותו ולטלטל אותו.
דווקא נפתלי בנט ניחן בכישורים שיאפשרו לו להגשים את אתגר הניהול והטלטול של המערכת. הוא כבר חמש שנים בקבינט הביטחוני, בוגר יחידה מובחרת, ודעתן במידה מספקת כדי להתווכח עם פורום מטכ"ל. בצוק איתן הוא אבחן את בעיית המנהרות לפני שר הביטחון והרמטכ"ל, וגם הציע ראשון לעצור את משוחררי עסקת שליט כגמול על חטיפת שלושת הנערים.
ערב הבחירות האחרונות התחייב נתניהו להפקיד בידיו את תיק הביטחון, ומותר להניח שסבר אז כי לא מדובר במינוי מופרך. התפטרות ליברמן הציבה אותו מחדש על סדר היום. נתניהו זקוק לכמה חודשים כדי להשכיח מציבור הבוחרים את השבוע האחרון, ובנט יכול לספק לו את פסק הזמן החיוני מלשכת שר הביטחון. יש יסוד לתקווה שהוא גם יוכל לספק לנו יותר ביטחון.
המאמר המלא של חגי סגל וסיקור נרחב של אירועי השבוע יתפרסמו מחר במוסף יומן של מקור ראשון
