אם מנקים את כל רעשי הרקע מההתכתשות בין שרת המשפטים איילת שקד למשנה ליועמ"ש דינה זילבר, הסיפור האמיתי הוא מאבק עקרוני סביב שאלת יסוד אחת: מיהו הלקוח של היועץ המשפטי? נבחרי הציבור, או ערכים ליברליים המתחבאים תחת הכותרת "האינטרס הציבורי"?
הקופירייט הגאוני ששמו "שומר הסף" מזריק לנו מסר פשוט: תפקידו של היועמ"ש הוא להגן על הדמוקרטיה מפני הפוליטיקאים. הללו אינם משקפים את רצון העם, אלא אינטרסים פוליטיים צרים. היועצים, שלא קיבלו את אמון הבוחר אבל עשו תואר ראשון בעברית או בתל־אביב, הם המבינים בדמוקרטיה ובערכים.
ועדה מטעם משרד המדע המליצה למנות את פרופ' יעל אמיתי לחברה במועצת הנגידים של הקרן הישראלית־גרמנית למחקר מדעי. שר המדע אופיר אקוניס סירב לחתום על המינוי, ונימוקו עימו: אמיתי חתמה בעבר על עצומה התומכת בסרבני שירות בשטחים. הפרופסור לנוירולוגיה עתרה לבג"ץ, היועמ"ש אביחי מנדלבליט וראש מחלקת הבג"צים ענר הלמן חשבו שהחלטתו של השר אקוניס אינה סבירה, והגיש תגובה התומכת בעתירתה. אגב, אמיתי עצמה התראיינה לרזי ברקאי בגל"צ ולא חזרה בה מהקריאה לסירוב פקודה.
הדיון נערך השבוע מול השופטים ניל הנדל, דוד מינץ ואלכס שטיין. התברר שלא רק שהלמן תומך בעותרת בניגוד לעמדת השר שהוא אמור לייצג, הוא אף מסרב לאפשר לאקוניס להתייצב בפני השופטים ולהגן על החלטתו. מי שהפתיע היה השופט אלכס שטיין, שמונה על ידי שקד בסבב המינויים האחרון. שטיין תהה על ההתנהלות התמוהה של הפרקליט, שהרי לשון החוק מאפשרת לשר הפעלת שיקול דעת נרחב בנושא, ואין כאן חריגה מסמכות.
השופטים הוציאו אמנם צו על תנאי המקפיא את ההחלטה, אבל התירו לאקוניס להגיש תצהיר מטעמו בניגוד לעמדת היועץ המשפטי לממשלה. זהו אירוע חריג שבו השופטים מאפשרים לממשלה לעקוף את היועמ"ש. יתר על כן, אילו שעה בית המשפט הנכבד לדרישת הפרקליט, עמדת השר כלל לא הייתה נשמעת, בניגוד לאחד משני עקרונות הצדק הטבעי בתורת המשפט, קרי החובה לשמוע את שני הצדדים (העיקרון האחר הוא איסור משוא פנים).
שימוש מפריע
ומעניין לעניין באותו עניין. זוכרים את סאגת מינויה של פרופ' טליה איינהורן לחברת הוועדה למינוי בכירים? נכון להיום מינויה עבר את כל האישורים והעתירה נגדו נדחתה בבג"ץ, אבל מה שקרה בדרך צריך עיון גדול. נגד איינהורן נפתחו כזכור שתי חזיתות: האחת, סדרת פרסומים של טלי חרותי־סובר ב'הארץ', שטענה כי הדוקטורט והפרופסורה שלה אינם מוכרים בישראל. השנייה, עתירה לבג"ץ נגד מינויה בהתבסס על המאמרים הנ"ל ועל טענה נוספת, שלפיה היא קראה לסירוב פקודה בתקופת הגירוש מגוש קטיף.
הטענות הראשונות התבררו מהר כפייק גמור. הדוקטורט של איינהורן הוא מאוניברסיטת המבורג בגרמניה. היא נחשבת לא רק לאשת אקדמיה פורייה במיוחד, אלא גם לאחת החוקרות הבולטות בתחום המשפט הבינלאומי הפרטי, המשפט הפרטי ההשוואתי ומשפט הסחר הבינלאומי. צריך לפנות זמן רק כדי לקרוא את קורות החיים שלה ואת רשימת הפרסומים האקדמיים הארוכה. אבל מה שמעניין הוא גלגולי העתירה לבג"ץ שהוגשה על ידי עו"ד רפי נץ־צנגוט.
ב־15 באוקטובר, בעקבות פניות של ח"כ תמר זנדברג ושל עו"ד נץ־צנגוט בעניין תאריה של איינהורן, פנו אליה המשנה ליועמ"ש דינה זילבר והיועמ"ש של משרד התיירות (השר יריב לוין הוא שהציע למנות את איינהורן), וביקשו את תגובתה. כבר למחרת, ב־16 באוקטובר, הציגה איינהורן בפניהם את שני המסמכים היחידים שעליהם חתמה ב־2004, כחברה בהנהלת חוג הפרופסורים לחוסן מדיני וכלכלי. המסמכים הוכיחו שלא דובים ולא יער: הם הכילו קריאה לממשלת ישראל שלא תיתן לצבא פקודות לעקירת יישובים יהודיים. אף לא אחד מהם כוון לחיילים בשטח.
זילבר טיפלה בנושא יחד עם עו"ד שוש שמואלי ממחלקת הבג"צים. לאחר סיום איסוף החומר הודיעו זילבר ושמואלי לאיינהורן שמכאן ואילך הקשר בינה ובין הפרקליטות ניתק, מאחר שהיא, איינהורן, נציגת ציבור אך לא עובדת מדינה, ועל כן הפרקליטות מנועה מלייצג אותה.
שמואלי הגישה ב־25 לחודש תגובה מדהימה לבג"ץ. בתגובה נכתב במפורש כי איינהורן אכן חתמה על קריאה לסירוב פקודה, אלא שמאז חלף זמן רב והעניין אינו רלוונטי. בשגיאה־לכאורה הזו יש היגיון פוליטי מעניין, שכן אם בג"ץ היה מאמץ אותה, הוא היה יכול לקבל גם את עתירתה של פרופ' אמיתי מאותו הטעם בדיוק. השופט פוגלמן הבחין בתשובה ושאל בהחלטה שכתב: האם בעת המינוי ידעה הממשלה שאיינהורן קראה לסירוב פקודה ודנה בזה?
איינהורן זעמה, ושלחה את המסמכים מה־16.10 בתפוצת נאט"ו לשרים וליועמ"ש. מילא לא לייצג, אבל גם לא לשתף פעולה איתה כדי להגיש נתונים מוסמכים לבית המשפט? שמואלי הציעה לה לשכור עורך דין ולייצג את עצמה, איינהורן סירבה. אם המדינה תגיד איקס ועורך דין פרטי מטעמה יגיד וויי, השופטים יבינו שיש כאן מחלוקת אמיתית על העובדות ויאמינו למדינה.
זוכרים את התיאוריה שהעליתי מקודם? שמואלי רמזה לה כשהסבירה לאיינהורן שהיא לא רוצה לשנות את תגובת המדינה, וזאת כדי לקבל מבג"ץ הכרעה עקרונית. איזו הכרעה עקרונית? כנראה קביעה שקריאה לסירוב פקודה איננה עילה לפסילת מינוי. בתרגום לעברית, ככל הנראה היא רצתה לנצל את תיק איינהורן לטובת תיק יעל אמיתי. הראשונה, ובצדק, לא הייתה מוכנה שהפרקליטות תנהל את המאבקים העקרוניים שלה על גבה, כשעובדות המקרה אינן רלוונטיות לדיון. משראתה שמואלי שמהלך שחמט נוסח בית הקלפים לא ילך פה, נשברה והודיעה לאיינהורן שהיא יכולה לכתוב תצהיר, והפרקליטות תגיש אותו בשמה.
איינהורן לא התקשתה לנסח את המכתב ולהגישו במהירות. בשורה התחתונה, העתירה נדחתה והמינוי אושר. אלא שהסוגיה העקרונית שנחשפה פה מטרידה מאוד: דמיינו איש ציבור שאיננו עורך דין שנקלע למשחקי הרעב של מחלקת הבג"צים. בשביל לצלוח אותם הוא צריך לשכור ייצוג משפטי יקר רק כדי להוכיח שאין לו אחות. יותר מדי אנשים טובים לא מוכנים להיכנס לריאליטי הביזארי הזה, והציבור מפסיד את שירותיהם. שני המקרים הללו הם הוכחה לשידוד המערכות העמוק שהפרקליטות צריכה לעבור.
תגובת הפרקליטות: "העמדה העקבית של היועץ המשפטי לממשלה היא כי בתיקי מינויים הפרקליטות מייצגת את הגורם הממנה, ואילו הגורם שמונה מייצג את עצמו באופן עצמאי, וכך הוסבר לגב׳ איינהורן מספר פעמים. הכתבה כוללת שורת עובדות שאינן נכונות ואינן מדויקות, וממילא למסקנות ולרמיזות המיוחסות בה לפרקליטות אין כל יסוד".
