החגיגה של ראש העיר הנבחר משה ליאון באולמי פאביליון בתלפיות ביום שלישי בערב הייתה אירוע ש"סניקי לכל דבר. רובם של הפעילים היו צעירי ש"ס, וגם הריקודים ותפילות ההודיה של בחורי הישיבה היו בסגנון הספרדי המוכר, שניכרה בו גם השפעה ניגונית ליטאית. אריה דרעי התחבר היטב לאווירה, ובשיחה עם המנצח ליאון שילב פסוקים מתהילים, לשמחת הקהל. ליאון עצמו נראה באותם רגעים כמו חתן בר מצווה מבויש מעט, מגשש את דרכו מהתיבה לעבר הקהל שמטיח בו מחמאות וסוכריות אחרי קריאה מוצלחת של הפרשה.
נפלאות דרכי השם, יגיד דרעי. נפלאות גם דרכי הפוליטיקה. בשעה 00:30, כשקרוב ל־80 (!) אחוזים מהקלפיות בירושלים כבר נספרו והמועמד עופר ברקוביץ הוביל בבטחה – דרעי היה הפוליטיקאי המובס, מי ששם את כל הכוח והיוקרה על הבחירות בבירה ועכשיו הוא עומד בפני הפסד נוסף. אחרי 16 דקות בערך התהפכו התוצאות, ודרעי הפך למנצח הגדול של הבחירות בירושלים ובכלל.
וכך, אחרי מערכת בחירות סוערת, מסיתה ושקרנית מכל כיווניה, שר הפנים דרעי מוסיף לעצמו עוד תואר משמעותי: ראש העיר ירושלים בפועל. לפני קרוב לעשר שנים דרעי ניסה להתמודד בעצמו לתפקיד, אבל אז עדיין לא חלפו שבע שנות הקלון מאז שוחרר מכלא מעשיהו, והרעיון נגנז. עכשיו הוא מגיע לבניין העירייה בכיכר ספרא, נכנס בדלת הקדמית וגורר אחריו לקומה השישית ראש עיר שלא הצליח להכניס מנדט אחד למועצה, והוא אזוק בידיהם של שולחיו – אנשי דגל התורה וש"ס – שמחזיקים יחד 11 מנדטים, שליש מחברי המועצה.
לדרעי ולחברו ליברמן, וגם לח"כ משה גפני, אולי האדריכל הגדול של העסק, יש ביד ראש עיר, תקציב אדיר של תשעה מיליארדי שקלים בשנה ומאות מינויים פוליטיים בעירייה. זו הסיבה שדרעי וליברמן המציאו את המועמדות של ליאון לפני חמש שנים, ועכשיו מימשו אותה הלכה למעשה. המבחן הגדול של ליאון יהיה להוכיח, ומיד, שיש לו עמדות עצמאיות ושהוא לא משה מריונטה, המופעל בחוטים סמויים. אפשר יהיה לבחון אותו בהקמת הקואליציה ובמעורבות של דרעי, גפני וליברמן, שכעת יהיה הרבה יותר פנוי לבסס את מאחז הכוח החדש שנפל לידיו בירושלים.
ליאון התחייב כי בעוד חמש שנים ירושלים תיראה אחרת לגמרי. נקווה שלא לרעה. אפשר כמובן להאמין כי דרעי באמת חפץ בטובתה של ירושלים ושל האיש שלו בראשותה, והוא יעזור לו לקבל תקציבים והקלות לכל התושבים. זו בעצם הטענה של ליאון, אבל אני בספק גדול בנוגע לזה. השיח הוא של התחרדות ושל ניצחון הקדושה בפלטרין של מלך. אגב פלטרין, מעולם לא הבנתי איך אפשר להתהדר כל־כך בהיכל המלך, אבל גם לזרוק בו זבל ולהפוך אותו למקום הכי מלוכלך בארץ.
ההפסד של ברקוביץ צורב בגלל סיבה אחת. הוא מייצג את הרוב בעיר, אבל הרוב לא הגיע לקלפי. ברקוביץ הציג מערכת פוליטית שעבדה היטב והצליח בכוחות על־אנושיים להשיג שבעה מנדטים במועצת העיר ולהפוך את 'התעוררות' לסיעה הגדולה ביותר. החברים עבדו קשה למענו, אבל המצביעים נשארו משום מה בבית. האדישות הזאת מוציאה אותי מדעתי, ולא רק אותי. חבר חרדי שלי, חיים רבינוביץ מחסידות בויאן, היטיב לבטא את הדברים.
"תושב חילוני", הוא פנה בטוויטר, "בתקופה הקרובה, כאשר מתחם השוק ייסגר בשבע בערב, מתחם התחנה ייסגר בשבת ובשכונה שלך ינחת יום אחד קרוון לבית כנסת; וכאשר בית הספר של הילדים שלך יעבור לחרדים, ובמתנ"סים יהיו רק שירי שבת – אתה כמובן תתעצבן, אבל אז תבוא בטענות רק לעצמך ותזכור שיום אחד היית צריך לבוא לקלפי לשלוש דקות ולהכניס רק פתק קטן".
ועוד מסקנה אחרי הבחירות בירושלים: בעיר הזאת לשקר יש רגליים, והן ממהרות לרוץ לרעה. ברקוביץ, בעל העמדות הימניות, מי ששילב ברשימתו ניצים וביניהם אחד קיצוני במיוחד (אלעד מלכה, מספר שלוש ברשימה) נפל קורבן לפייק ניוז שהציגו אותו כשמאלן קיצוני, כמי שמחובר לקרן החדשה וקורא לערבים ממזרח העיר להצביע בעבורו. הנה לך נוסחה מנצחת. שים על יריבך תווית של הקרן החדשה, וחרצת את דינו במדינה ימנית מתלהמת.
אנחנו לפני בחירות כלליות, ובעקבות מה שקרה בירושלים ברור לי שהמילים בוגד, שמאלן עלוב, יהודי ערבי, תומך חמאס, אש"פיסט, מוכר את המדינה, הקרן החדשה, וכל הרפרטואר המסוכן הזה יככבו בכל קמפיין מנגח, גם בפריימריז שיהיו בליכוד. רק שנעבור את זה בשלום. 
