שלי יחימוביץ פרסמה ביום שני בבוקר ציוץ שהכיל פרטים מזהים על סגן־אלוף מ' ז"ל, במאמץ לגייס את החלל הטרי למערכת התעמולה של השמאל. בכירת העבודה, שבעבר הלא רחוק התאמצה למרכז את מפלגתה, מתנסחת לאחרונה בסגנון זנדברגי. היא התבקשה על ידי גורמים מוסמכים למחוק את הציוץ, אך צפצפה. "לא מדובר בעבירת צנזורה", פסקה.
כעבור שעה קלה התבקשתי אף אני להסיר ציוץ מחאה סאטירי שאמנם לא הכיל אזכור כלשהו של מ', אולם לדעת הגורמים המוסמכים היה עלול ללבות את מדורת הציוץ של יחימוביץ. אחרי מו"מ קצר שהכיל טענות על איפה ואיפה, נכנעתי. במדינת היהודים מוקפת האויבים חובה לציית לצנזורה הצבאית גם כשהיא מגזימה. אנשיה עומדים על משמר סודותינו בעידן של פטפטת נמהרת, מחרפים נפשם בשדות הרשת החברתית, ולא יעלה על הדעת שח"כית בכירה או אפילו עורך זוטר יתעלמו מהנחיותיהם.
במחשבה שנייה, הצנזורה לא הגזימה. מאחורי התנהלותה הכאילו ארכאית מול פרץ הפרסומים ברשת על סא"ל מ', מסתתר רעיון פסיכולוגי עתיק של "עשו סייג לתורה": לא לזרום עם הפרסומים הפיראטיים, אלא דווקא לגדר את אזור האסון של הפטפטת, ולמנוע בכך את הרחבת נזקיה. אם הגולשים, הצייצנים והממסררים יראו שהצנזורה מסרבת להכשיר מידע שנחשף כבר באופן בלתי חוקי, אולי הם יהססו לפני שיחשפו מידע נוסף. לחילופין, אם הצנזורה תיכנע לדעת הקהל ותתיר פרסום פרטים מזהים של מ' בטענה שהם "ממילא פורסמו ברשת", נוצף עד מהרה במידע חדש וחוזר חלילה, חס וחלילה.
בצנזורה לא מאמינים באפשרות של לחשוף טפח ולכסות טפחיים, ובצדק לא מאמינים. מי שחושף היום טפח, יחשוף מחר טפחיים ומחרתיים הכול. מדינה שכבר ויתרה בעבר על העומק האסטרטגי שלה, חייבת לעמוד לפחות על משמר סודותיה. מן הסתם עוד נשארו כמה כאלה.
