אין דרך נקייה להגיד את זה: נתניהו מפקיר את תושבי הדרום. ממשלת ישראל מפקירה את הביטחון. חמאס ניצח את הסבב הזה וזה לא מפתיע, כי הוא ניצח גם את הסבבים הקודמים. הפעם הוא ירה 460 רקטות לעבר ישראל בפחות מיממה, וישראל הכילה ושתקה.
זה מספר מדהים. בעבר הוא ירה 200 רקטות בסוף שבוע וגם את זה הכלנו, אבל כזה (עוד) לא היה. בעצם, חמאס הוא זה שקובע. הוא זה שמחליט מתי מתחילים, מתי מגבירים קצב, מתי מנמיכים את הלהבות, מתי לפנות למתווכים ומתי מתאימה לו הפסקת אש. הוא גם דרש עכשיו מנתניהו לפטר את ליברמן, אך צחוק הגורל, ליברמן עשה זאת בעצמו וקבע שזה לא 0־1 לחמאס, אלא 0־10.
אצלנו התגובה מתמצת ב"שקט ייענה בשקט", למרות העובדה שאין ולא היה שקט. כל הזמן יש עפיפונים, צעדות לכיוון הגדר, ניסיונות חדירה, זריקת רימונים, ואפסות מוחלטת של המערכת הצבאית והמדינית שלנו. לא יוצרים הרתעה מול מחבלים שמתקרבים לגדר, אלא צופים ועוקבים אחריהם. נותנים להם לטרלל את המערכת. ולפעמים זה לא מצליח, עובדה: בשישי שעבר חדר מחבל למושב נתיב־העשרה והצית חממה. ואילו היה מצית משפחה? לזה מחכים שם למעלה? לדם שיצדיק? לפני כמה שבועות ירו רקטות לכיוון באר־שבע, אחת מהן פגעה ישירות בבית וחדר ילדים הושמד לחלוטין. המערכת כולה, כולל כמה חברי כנסת, היללו את האימא שבסך הכול הצילה את ילדיה שלה, שהיא זו שהצילה את ישראל ממבצע בעזה. האסטרטגיה הישראלית מוטלת על כתפיה של אימא שרצה למקלט?
החמאס והג'יהאד האסלאמי, מצדם, משתכללים. הם יכולים היו להרוג עשרות חיילים באוטובוס אבל בחרו שלא, הם תיעדו את האירוע והפיצו – ויצרו אפקט תודעתי פסיכולוגי חכם ומתוחכם. הם ירו טילים במקבצים שהכניעו את כיפת ברזל, פגעו בבתי מגורים, הורידו את הבכירים למחתרת וקבעו מתי תהיה הפסקת האש. הם גם הצליחו להרוג לנו קצין בכיר ומעוטר, שאת שמו אנחנו (כביכול) לא נדע.
ממשלת ישראל הציבה קו אדום, ותושבי הדרום לא נמצאים בו. זו עובדה. במשך הלחימה יצא איום עלום מטעם "בכירים" בישראל שאם יירו לתל־אביב או לבאר־שבע – זה יוביל אותנו לסבב אלימות. זה הקו האדום? למה קבעה הממשלה להוציא את שדרות מעבר לקו האדום? כשמורידים את הקו האדום בכנרת יש סכנה בהמלחת מי האגם כולו, וכשמורידים את הקו האדום בחיי אזרחים? כמה צודקים תושבי הדרום בהפגנות שלהם. כמה טוב שהתחילו לשבור את הכלים, לחסום צמתים ולהתבטא נגד הממשלה. הם מחוץ לקו האדום, ואי־אפשר להגיד שלא הייתה להם סבלנות. הם ספגו וספגו. האזרח הקטן לא מודע למכלול השיקולים האסטרטגיים והבינלאומיים של הדרג המדיני. יש איומים גדולים מצפון, יש מערכה עולמית מול איראן ויש הישגים נאים בזירה הדיפלומטית הבינלאומית. אבל הדרום – מופקר, ועל הפקרות משלמים. לא רק בגזרה הדרומית אלא גם מול הגזרה הצפונית. איזה מסר מעבירה ממשלת ישראל לאויבים הרציניים יותר, בצפון?
מיטב המוחות יושבים וחושבים איך הכי טוב להתמגן. פעם זה כיפת ברזל, פעם רחפנים נגד עפיפונים ואחר כך מאווררי ענק נגד עשן שריפת הצמיגים. אני מחפשת את מיטב המוחות שיחשבו איך לתקוף, איך להוריד את חמאס על הברכיים, איך זה לא שחור או לבן – הכלה תבוסתנית או מבצע קרקעי עם עשרות הרוגים, איך אנחנו לא מתחננים להבנות של סוף צוק איתן.
תגידו, כולם באמת חושבים שזה נכון? שככה צריכה מדינה עצמאית לנהוג? ראש השב"כ, הרמטכ"ל, ראש המל"ל, ראש אמ"ן? כולם באותה דעה שישראל צריכה לספוג פעם אחר פעם מאות רקטות כלפי התושבים שלה ולנשוך שפתיים? קונצנזוס מוחלט? איפה הלכנו לאיבוד?
פוזת ה"תחזיקו אותי" של הממשלה כבר לא אפקטיבית. האזרחים פשוט לא מאמינים כי אי־אפשר לאיים שהאדמה תבער כשבפועל האדמה היחידה שבוערת היא תחת רגלינו. מה לא שמענו? עזה תחזור לימי הביניים, מכה כואבת לחמאס, אלפי הרוגים לעזה בסבב הקרוב, נגיב בעוצמה. אוסף קלישאות שלא משכנעות את הציבור הישראלי, כי הן לעולם לא קורות. אילו ישראל הייתה שומרת לעצמה את חופש ההרתעה התמידי, אילו היינו מתחבלים תחבולות ולא רק עסוקים במגננה, אז אולי היה אמון בהנהגה. אבל המערכת כולה משדרת מסר שהיא מורתעת מחמאס. החל בצמרת הביטחונית וכלה בראש הממשלה ובשר הביטחון. וכאן גם הצהרות מלחמתיות לא יעזרו.
מבחינת הציבור זה לא עובד. הציבור שהכיל והבין, שהקשיב לראש הממשלה והאמין לו שאסור להיגרר בגלל הצפון, שנשך שפתיים למרות ההשפלות והנזק, הוא ציבור אחראי ומגיעה לו התייחסות אחראית ולא שקרית. הממשלה הזו הפכה להיות הכלב הנובח שאינו נושך. יש פה גם הרבה מחטא היוהרה של ראש הממשלה, כאילו שום דבר לא יעלה לו בנזק אלקטוראלי. הרשו לי לנחש שזה כן יעלה.
ליברמן, האיש שהבטיח לחסל את הנייה תוך 48 שעות ולהחזיר את גופות חיילינו ואת האזרחים החטופים, התגלה גם הוא ככלב שנובח ואינו נושך. בתבונתו הפוליטית הוא השכיל לנצל את התבוסתנות העכשווית כדי להציל את מה שעוד נשאר מכבודו האבוד וממילתו האבודה – והתפטר. אבל הוא קיבל הזדמנות, המושכות היו אצלו בידיים – והוא נכשל. לצער כולנו.
מיני מדינה
"עצוב הוא להיות ראש העיר ירושלים", כתב יהודה עמיחי, "איך יהיה אדם ראש עיר כזאת? מה יעשה בה? יבנה ויבנה ויבנה". השבוע התבשרנו על ראש העיר החדש של ירושלים – משה ליאון. יש לו שק של משימות לאומיות כי ירושלים היא לא רק עיר, היא מיני־מדינה. עופר ברקוביץ' ותנועת 'התעוררות' ניהלו קמפיין מרשים ורציני, ועכשיו צריך לבנות ולבנות. מי ייתן ומשה ליאון יבין את המרקם העדין בעיר הזו, ידע להצמיח את האוכלוסיות השונות וידע להניח את ירושלים על סדר היום של המדינה כולה – כי הכול מתחיל בה, בירושלים. 
