הטור הזה מתפרסם ביום שישי. חלקכם תקראו אותו אפילו בשבת, ואין לי מושג באיזה מצב נהיה אז. יכול להיות שאחרי עוד סבב קצר שבו חמאס עוקץ אותנו ואנחנו נוגחים בו חזרה כמו שני מתאגרפים שלא רוצים לנצח. או יותר נכון, כמו אלוף העולם באגרוף במשקל כבד שלא רוצה להביס את אלוף רמת־השרון לצעירים. יכול להיות שנהיה כבר בתוך מבצע קרקעי, נוזפים במפיצי שמועות בוואטסאפ בזמן שאנחנו מנסים לברר בכל קבוצה שאנחנו חברים בה מה קורה. או שאולי בכלל נהיה אחרי ניצחון מזהיר על חמאס, שהוכרע בתוך 48 שעות באמצעות פעולה מבריקה של צה"ל שכללה כיבוש מהיר של הרצועה, מעצר של כלל בכירי חמאס, וכל זה ללא נפגעים ובאמצעות הפעלת כוח אש מאסיבית. סתם, התסריט השלישי לא באמת הגיוני.
אם הייתם אומרים לי לפני שבוע שחמאס ימטיר יותר מ־500 רקטות לשטח ישראל, ובתגובה דובר צה"ל יתגאה בעמוד הטוויטר שלו בכך שהפצצנו את בניין הטלוויזיה של חמאס, הייתי אומר לכם לקחת כדור כי אתם הוזים. אך מכיוון שהעתיד ההזוי הזה כנראה כאן, בוערות בי השבוע כמה שאלות שאני לא בטוח שיש לי תשובה עליהן.
מה בנוגע לתחושת הבטן? נכון, אני לא מנהיג דגול, וממש לא הייתי רוצה לשבת במקום שמחליטים בו החלטות על חיי אדם. אני לגמרי מבין שברגעים קשים חשוב לפעול מהראש, אבל נדמה לי שמילים מסוימות הפכו עם הזמן לתירוץ שאפשר לשלוף כשהאספסוף דורש קצת צדק. בסדר, "צריך להבין את המורכבות של המצב ואת מכלול השיקולים והאינטרסים", אבל למה זה מרגיש כל כך כואב בבטן?
מה יהיה כשהילד יגדל? העולל כבר בן שלוש, וכמו שאני אומר לשירן כשאני רוצה להלחיץ אותה – בעוד 15 שנה הוא מתגייס. אני ממש לא אבא נאיבי: אם הילדים של 73' שרו "הבטחתם יונה", אני כילד של 82' לגמרי לא בונה על עלים של זית. להבטיח לו שעד שהוא יהיה בן 18 לא יהיה צבא זה מגוחך. אבל רבאק, יש מצב לפחות להתחייב שהצבא העתידי, אחרי מלאנתלפים טילים שנורו לישראל, דווקא יתגאה ביכולת שלו להוריד בניינים?
ומה אם זה בכלל לא תלוי בנו? היו תקופות ביטחוניות קשות יותר. היו הפיגועים של הניינטיז ותחילת שנות האלפיים, הייתה מלחמת לבנון השנייה והפדיחות, הייתה אינתיפאדת סכינים נוראית. אבל כאזרח, אני חייב להגיד שתמיד הרגשתי שכוחות הביטחון יכולים לטפל בזה אם רק יתנו להם חופש פעולה. השבוע זו הייתה הפעם הראשונה שנזרעו בי ספקות: גם אם ירצו לטפל באיום, אולי אין להם יכולת.
האם מלחמה היא לא הפתרון? שמעתי השבוע כל כך הרבה פעמים מאנשי שמאל למיניהם את המשפט "מבצע בעזה כבר ניסינו כמה פעמים, וזה תמיד נגמר בהרוגים ולא השגנו כלום". יכול להיות, למרות שלא הייתי מזלזל גם בכמה שנות שקט אחרי כל מבצע בשכונה שלנו. אבל קחו את אותו משפט ותחליפו בו את המילה "מבצע" ב"שיחות שלום". גם את זה כבר ניסינו כמה פעמים, וזה נגמר בהרוגים ולא השגנו כלום.
ומה עם קצת חשבון נפש עצמי? נתניהו שהבטיח למוטט את שלטון חמאס, ליברמן שהתחייב לחסל את הנייה, לבני שהצהירה שההתנתקות טובה לביטחון – נדמה לי שמה שקורה בעזה בשנים האחרונות הוא גלולת צניעות לכל מי שמעורבב בחיים הפוליטיים. דברו בפחות נחרצות עכשיו, זה הרבה פחות מביך אחר כך. וכן, יאיר לפיד, להגיד שאם היית ראש ממשלה אסמעאיל הנייה היה בן מוות, זה מסוכן. יום אחד אתה עוד עלול להיבחר.
מי נותן את הכבוד לצה"ל? אני מבין את האנשים שחושבים שבסוף האחריות היא על קובעי המדיניות, אבל מעצבן אותי שמתייחסים לצבא כאל גוף תמים ונטול עמדה שרק מחכה להוראות מהדרג הנבחר. כשזה מגיע לביטחון כולם מטילים את האחריות על נבחרי הציבור, אבל זה משעשע בסמיכות לתקרית בין דינה זילבר לאיילת שקד: אנשים שנוהגים להכריז שתפקידם של שומרי הסף הוא לעצור את הממשלה כשהמדיניות שלה מסוכנת, לא מבינים פתאום למה כל כך קשה להתוות מדיניות צבאית. גם בצבא יש דינות זילבריות: הגיע הזמן שנטיל קצת אחריות על כוחותינו, שגם הם לפעמים "שומרי סף".
לאן נעלמה ההרתעה של הימין? כבר שנים שבכל מערכת בחירות הימין מזהיר את הציבור מפני השמאל שאוטוטו עולה לשלטון. כוח ההרתעה הזה עבד עד כדי כך שראש המפלגה השנייה בגודלה לפי הסקרים, יאיר לפיד, מפחד מהמילה שמאל הרבה יותר משחמאס מפחד מהמילה צה"ל.
אף פעם לא הבנתי את הזלזול בפחד כמניע לבחירה בקלפי. בשכונה שלנו הוא תמיד נראה לי כמו אחלה סיבה לבחור כך או אחרת. אבל נדמה לי שבבחירות הבאות לראשי מפלגות הימין יהיה קשה הרבה יותר להפחיד מכניעת השמאל מול חמאס. נכון, ההתנתקות עדיין מספקת את הסחורה ומהווה תמרור אזהרה, אבל גם זה ייגמר מתישהו.
על איזה מתונים אתם מדברים, לעזאזל? הכי קל ליפול על השמאל בשבוע כזה. פחות מתחשק לי. לא השבוע. אבל לשאול שאלות מותר. לבני, גבאי, כל השבוע הצהרתם שכשתהיו בשלטון תחבקו את המתונים ותילחמו בקיצוניים. באמת? אבו־מאזן? מתון? זה שיושב עם דלי פופקורן ומתפוצץ מצחוק כשהוא רואה איך הצליח לגרום לחתיכת פיצוץ בין ישראל לחמאס, באמצעות ניהול נכון (כשצריך לפרגן מפרגנים)? או שאתם מדברים על המתונים ביהודה ושומרון? ראש השב"כ אמר רק לפני שבועיים ש"השקט שם מתעתע", ועל הדרך עודכנו שבשנה האחרונה שב"כ מנע כ־400 פיגועים ביו"ש. והמצב הכלכלי שם הרבה יותר טוב מברצועה. בקיצור, אנשי שמאל, זה השבוע שלכם. ולגמרי לגיטימי שתנסו לקצור ממנו קופון פוליטי. אבל לפחות אל תעליבו את האינטליגנציה שלנו.
מה יהיה עם התירוצים? אני רגיל להתבאס מפוליטיקאים, אבל אני ממש מאוכזב ממגונני הממשלה, שהטיעון הכי טוב שהצליחו לגייס השבוע הוא "אתה לא יודע מה קורה מאחורי הקלעים, אז אולי עדיף לחכות לפני שמבקרים". תראו, חברים, הטיעון הזה עובד גם על יוקר המחיה, הרכבת לירושלים, בג"ץ, אירוויזיון בירושלים ועוד. כשאתם מאמצים את הגישה הזו ביחס לביטחון, אתם בעצם אומרים, "אחי, שתוק בכל נושא, הם יודעים מה הם עושים". ולזה – אין מצב.

לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il
