לפני שבועיים נכתב כאן שאוקטובר 2018 לא ייזכר כאחד החודשים הטובים של נתניהו, בלשון המעטה. נובמבר אך הגיע אל מחציתו, וכבר מסתמן כאחד הגרועים שבהם. מפלה רדפה מפלה, תסבוכת גררה תסבוכת. ראשי ערים שתמך בהם הוכו בזה אחר זה.
בקריית־שמונה הובס מועמדו בידי צעיר בן 32, בעיר הליכודניקית בת־ים התנגדותו למועמד הליכוד צביקה ברוט הייתה מה שהבטיח את בחירתו ברוב סוחף. התמיכה שלו רק תזיק לי, אמר ברוט, באמירה שחורגת מגבולות השיפוט של העיר ושספק לו הייתה נשמעת בחודשי האופוריה של הקיץ.
המרחק בין עזה לבת־ים קצר. סוד כוחו של נתניהו הוא התחושה שיש על מי לסמוך בביטחון וביחסים הבינלאומיים. ההתכתשות המכאיבה עם עזה, קודם כול בעפיפונים, אחר כך בהתפרעויות בגדר והשבוע ברקטות, סודקת את הדימוי הזה. שלוש שנים וחצי של שקט ממכר בגבולנו הדרומי היו נכס בעל ערך לנתניהו, ושמונה חודשים של רעש מציק הן נטל. השקט המטריד שהשתרר במקביל בצפון והנתק המוחלט מרוסיה אינם תורמים גם הם. איפה המתקפות המתואמות, האכזריות, על כוח אל־קודס האיראני בצפון, ואיפה המרדף המעט משפיל אחר כמה דקות במסדרון בפריז בעקבות ולדימיר פוטין.
ואז הגיע ליברמן. השליטה בסדר היום היא הנכס העיקרי של ראש ממשלה. כמה אירוני יהיה שהשליטה הזאת מחשבת להישמט מידיו דווקא בשבוע הגרוע ביותר של כהונתו. כשרצה ללכת לבחירות שותפיו לא נתנו לו, ודווקא כשהוא לא רוצה הם גוררים אותו לשם. ניסיונות נתניהו שלשום לעצור את הבחירות ולהישאר עם ממשלת ה־61 האנורקטית שמככבת עדיין בסיוטיו מעידה עד כמה הוא מוטרד מכך. הנכונות העקרונית לארח במחשבה את רעיון שיגורו של בנט אל הקריה מעידה על כך לא פחות. אולי הוא מקווה לחסל את הגורם שמאתגר אותו מימין כבר שנים באמצעות הפיכתו לליברמן 2.
כדי להבטיח את קיומה של הממשלה יש צורך בעסקת חבילה: החרדים צריכים להסכים לאשר את חוק הגיוס בנוסחו הנוכחי, נוסח ליברמן; כחלון צריך לוותר על חלומו להקדים את הבחירות וכבונוס לאשר לבנט לחלוף על פניו עם פחות מנדטים; וכולם צריכים להסכים לוותר על כל יוזמות החקיקה. עם לכתו גנז ליברמן את חוק סער, חוק "הנאמנות בתרבות" ושלל יוזמות שונות ומשונות. וכל זה – בשביל שבעה חודשים וחצי. כבר אתמול בצהריים זה נראה בלתי אפשרי.
לקחי ירושלים
3,765 הקולות שחסרו לעופר ברקוביץ' לא נמצאו בשכונות החילוניות המבוססות של ירושלים. המצביעים הליברליים של העיר באו לקלפיות בשיעור מרשים. הם חסרו לו בשכונות הליכוד של הבירה, אלה שהצביעו בשיעורים גבוהים לליכוד בכל מערכות הבחירות האחרונות, נשארו בבית או אפילו מקצתם הצביעו לליאון. לא אדישות ונרפות דמוקרטית המליכה את ליאון, אלא פערי השקפות.
הבוחר הליכודניקי ראה מולו שני מועמדים שהיו רחוקים ממנו במידה שווה. ליאון הוא מזרחי, דתי וימני, אך סומן כניצב בקומבינה עתירת משתתפים. מצד שני, ברקוביץ' סומן כשמאלני, חילוני ואשכנזי. הדבר דומה לבחירה בין יהדות התורה ליש עתיד. אז רובם נשארו בבית.
מאות אלפי מסרונים שנשלחו ממטה ליאון ציננו מאוד את החשק של בוחרי הימין להצביע ברקוביץ', אבל את עיקר החריש ההסברתי עשה מישהו אחר. מסע הבחירות של אלקין לא הצליח להביא אותו לראשות העיר, אבל הוא קבע את סדר היום: את ליאון קיבע כקומבינטור ואת ברקוביץ' כשמאלן. הקמפיין השני היה אפקטיבי מהראשון, וכך ליאון ניצח את ברקוביץ' בזכות קמפיין אלקין.
מה אפשר ללמוד מכך? מצד אחד, שההתכתשות ימין־שמאל עדיין אפקטיבית מספיק בקרב הבוחרים. מצד שני, אם אפילו בירושלים הימנית והדתית מועמד שלא הצהיר על התנגדותו לחלוקת ירושלים היה קרוב עד כדי אחוז וקצת לראשות העיר, ייתכן שהיא כבר אפקטיבית פחות מבעבר. לתשומת לב הליכוד.
דברי פרידה
הטור הפוליטי הראשון מתוצרת הח"מ התפרסם במקור ראשון באוגוסט 2011. הוא עסק בשאלת הישרדותו של נתניהו לנוכח המחאה החברתית. מאז חלפו שבע שנים ורבע. הכפילו ב־1,000 מילה לטור, ב־50 טורים לשנה, והגיעו למסקנה העגומה: 360 אלף מילה, כארבעה ספרים באורך מלא, הוקדשו למאמץ לפרק ולהרכיב את הפוליטיקה הישראלית ולייצר תחזית סבירה. בדיעבד, היה יותר מדויק, ופחות תובעני, לכתוב במקום זאת משפט אחד: גם בשבוע הבא יעמוד בנימין נתניהו בראשות הממשלה, וכל השאר – רעשי רקע.
מחקר אמריקני מעניין גילה פעם שהפרשנים האהובים על צופי הטלוויזיה אינם הדייקנים ביותר, או הידענים ביותר, או המעמיקים ביותר. בדרך כלל, אלה פשוט הפסקניים ביותר. רוצה לומר: הפרשן שיסייג את עצמו בכל ערב באשר לתאריך הבחירות או לאפשרויות ההסלמה יעשה את עבודתו העיתונאית נאמנה, אבל אותו לא יזהו במכולת וסביר להניח שיפוטר. חברו, שיכריז בראשון בערב בפסקנות שיש בחירות ובשני יסביר בשכנוע פנימי לא פחות מדוע לא היה סיכוי מראש לבחירות – ירוויח יותר וייעצר לסלפי ברחוב.
יש משהו מפתה בפסקנות, במיוחד במקטעים של שישים שניות בטלוויזיה שאינם סובלניים למורכבות והיסוס. מותר העיתון על הטוויטר או החדשות בערב – במיוחד העיתון רחב היריעה והדעת שמלכלך כעת את ידיכם בדיו – ביכולת להאריך משפטים לפסקאות, ולהחליף את סימני הקריאה בסימני פיסוק נחרצים פחות, מדויקים יותר.
בנסיבות מקצועיות גרידא הטור הזה עובר לאכסניה אחרת, בתקווה לקחת גם לשם מרוח מקור ראשון, שהשפעתה הגוברת ניכרת לא רק במספרי הקוראים אלא גם בכלי תקשורת אחרים. אני מודה לכם מקרב לב על ההזדמנות ועל התגובות. אה, ועוד משהו: גם בשבוע הבא יעמוד בנימין נתניהו בראשות ממשלת ישראל.
