המאמר הזה נכתב בין צבע אדום אחד למשנהו, כששמי הדרום פורחים בפרחי עשן וטילים. כל אזעקה כזו חורצת עוד סימן בלב הילדים והאמהות, האבות והמייסדים. תקופה קשה. במקביל כבר נאגרת התחמושת למלחמה שאחרי המלחמה, שאנחנו כמעט תמיד מפסידים בה: מלחמת ההסברה. התמונות נערמות על השולחן: בתים מפוצצים. רבי קומות שאירחו מפקדות של ארגון הטרור חמאס וספגו התקפה אווירית, כך שעכשיו יש בהם הרבה פחות קומות. ילדים פצועים. אמהות מקוננות. הרס. חורבן. הילידים מול האדם הלבן המכלה, גס הלבב, שנכנס עם טנק במקום עם פינצטה, גוליבר בארץ הגמדים.
זו המלחמה שבה האומלל מנצח. רקטה שהתפוצצה ליד גן ילדים בשער הנגב לא תיתן לנו נקודות, ולא משנה כמה נפגעי חרדה יש בעקבותיה. רק אם היא תנחת חלילה על הגן עצמו נזכה לקצת אהדה ברחבי הגלובוס. נפגעי חרדה לא מצטלמים טוב ולא מזעזעים את הלבבות בעולם, שגם ככה לא מת עלינו. במלחמת ההסברה הזו יש מה לעשות, אבל צריך להיות מוכנים להפסיד, ולהפסיד בשמחה. כי אם המלחמה היא "מי יותר מסכן" – אני רוצה להפסיד, ואני רוצה שהאויב שלי ינצח ויעשה זאת בהפרש ניכר.
אבל זאת לא האפשרות היחידה לנצח במלחמה הזו: מבחינת דעת הקהל העולמית יש שתי אפשרויות לצבור נקודות, ששתיהן הופיעו בתולדות המדינה: כשהיינו אנדרדוג מוכה וחבול, כאשר ששליש מעמנו עלה בסערה השמימה – תמונה של ילד יהודי מבועת מרים ידיים הצליחה להמיס לבבות בעולם ולקדם אותנו לעבר מדינה. בפעם השנייה זה קרה כשהדהמנו את העולם וניצחנו בגדול במלחמת ששת הימים או במבצע יונתן.
אלו שתי האפשרויות. לדעת הקהל העולמית אין סבלנות לביניים, לגוונים, לטיעוני "הם התחילו" או למידע מעלף על זכותנו על הארץ ועל פינוי גוש קטיף. או שננצח באופן הירואי, או שנסבול באופן קולוסאלי. הססנות, התחשבנות, קטנוניות, דחיינות, פחות עובדים בתמונות שער.
אז בואו נהיה מוכנים להפסיד בשמחה, נכתיר את העזתים כמוכים וחבולים בגללנו, ונחתור לניצחון מובהק. את הכוחות שלנו נפנה פנימה, לחוסן שלנו. אמרה לי אמא בעוטף עזה אחרי אזעקת שווא: "את חושבת שבגלל שזו אזעקת שווא זה יותר קל? בכל פעם שיש אזעקה, יש לי 15 שניות להחליט איזה מהילדים שלי אני בוחרת להציל".
את האנשים האלה אנחנו צריכים לחזק. כי זה לא סתם, זה שורט את הנפש שוב ושוב, עשרות פעמים ביום בעת הסלמה. ביום השני או השלישי לגל הנוכחי הדלקתי את הרדיו. תוכניות הדיבורים העצימו את החרדה ומחזרו את הדברים שכבר שמענו דקה קודם לכן, ורק הוסיפו "חשוב לציין" לפני המידע הלעוס. ואני, אולי בתמימות, ציפיתי למשהו אחר. לטיפה של אחריות, למישהו עם אידאולוגיה מאחורי המיקרופון או בדסק העריכה. כי לאמא הזאת, ששוב בחרה ילד להציל, זה לא ממש עוזר לשמוע כמה אנחנו טועים או כמה טילים פגעו איפה. זה לא עוזר לה ולשאר האבות והאמהות שניצבים בפני דילמות איומות מאות פעמים ביום, או להורים של החיילים ששומרים עלינו. האמירה שהמצב קשה מחלישה וגוררת אותנו מטה.
דווקא בגלגלצ, התחנה השטחית, המושמצת, הפופוליסטית, היה משהו אחר. הייתה בשורה. שירים מקפיצים ומשמחים, שירי מורל, הושמעו שם כל היום. כאילו בחדר ליד לא מדווחים עד זרא על בית באשקלון שחטף פגיעה ישירה, וכמה אנחנו נמושות שהעברנו להם כסף. ברשת ב' של כאן השמיעו את "אין לי ארץ אחרת" המדכדך, שמתאים יותר ליום הזיכרון, אך בתחנה הצבאית הצעירה השמיעו את "חי" האנרגטי־ציוני, שהכניס חיים חדשים למאבק. אנחנו יודעים שאין לנו ארץ אחרת, אבל קצת שכחנו לקחת תנופה ולהילחם עליה. תודה לכם, גלגלצ. אני מקווה שקשבי חמאס מקשיבים גם לכם, ויודעים איך רוב העם מרגיש כרגע. חי.
