צלילי השלום החדשים הנשמעים מכיוון המפרץ יוצרים מנגינה ערבה מאוד לאוזניים ישראליות. הפאר, ההדר והאדיבות הרבה שבהם התקבלו כאן ראש הממשלה ואחריו השר כץ מפיחים תקווה למזרח תיכון אחר וחדש. עם זאת, ביקורי בעומאן וחוויותיי האישיות בה הבהירו לי שהדרך להסרת חומות החשדנות והאיבה עודנה ארוכה. כפי שחוויתי על בשרי במהלך שעות ארוכות ומתוחות, בעומאן לא ממש מעוניינים לראות עיתונאים ישראלים.
נחתתי במסקט בלילה שבין ראשון לשני בשבוע שעבר. אזרחי ישראל מנועים מלהיכנס לעומאן. לפיכך השתמשתי בדרכון זר כדי להכיר מקרוב את המדינה הקטנה, לשוחח עם תושביה ולהתרשם מתרבותה, וכמובן לספר על כל אלה לקוראי 'מקור ראשון'. לצד שיחות שקיימתי עם גורמים שונים בסולטנות הקטנה, ניצלתי את הזמן גם לטיולים ממושכים בנופיה המרהיבים ביופיים. עם הזמן ולאחר שהרגשתי בטוח יותר, סיפרתי לחלק מהאנשים שפגשתי על המדינה שממנה הגעתי. חלקם הגיבו בחיוך, אחרים פחות. מציאות סבירה וטבעית, בהתחשב בכך שהמידע על ישראל והסכסוך מגיע אליהם בצינורות חלקיים ומוטים. באופן כללי, התרשמתי שהעומאנים לא ממש עסוקים בנו ובפלסטינים, וכי יש להם די אתגרים ובעיות משל עצמם.
ביקורי המהנה והחווייתי קיבל תפנית חדה בצהרי יום חמישי, כ־12 שעות לפני הטיסה המיועדת לטורקיה ומשם לישראל. ישבתי בחדרי במלון ועבדתי, כשלפתע נשמעו דפיקות בדלת. הייתי מופתע, שכן לא ציפיתי לאורחים. ההפתעה והחשש גדלו כאשר התבוננתי דרך העינית וראיתי שלושה גברים לבושים בלבן. הם לא הותירו מקום לספקות. "תפתח את הדלת, זאת משטרה", קראו מהצד השני. בתחושת אימה משתקת הושטתי את היד לעבר הדלת ופתחתי אותה. השלושה נכנסו לחדר. "תן לנו מיד את הטלפון הסלולרי ואת המחשב הנייד שלך, אל תנסה לעשות שום דבר", תבעו בקול מאיים.
השלושה נטלו אותי לחדר צדדי במלון, ושם החלה '"השיחה הידידותית", כפי שהם כינו אותה. "אם הכול ילך כשורה, היא תסתיים פה", הבהירו. במשך חמש שעות ארוכות ומתישות נשאלתי שאלות רבות על חיי האישיים, על הדרך שבה הגעתי למדינה ועל אנשי הקשר שעזרו לי בדרכי. החוקרים חיטטו במחשב ובטלפון שלי, קראו שיחות ווטסאפ וביקשו הסברים ותשובות, ואף מחקו תמונות, סרטונים ומיילים. המידע שנאגר נרשם כל הזמן במחברת, ובשלב מסוים החלו איומים כלפיי. "אתה לא אומר לנו את האמת. נצטרך לקחת אותך למקום פחות נחמד, חבל מאוד", הזהירו. אחרי שעות ארוכות ליוו אותי החוקרים שוב לחדר. חפציי שנותרו בו עברו בידוק יסודי. החוקר הראשי הושיב אותי והטיח האשמות: "תגיד לחבר'ה שלך באופן ברור, אתם העיתונאים הישראלים, אל תגיעו לעומאן". במילים אלה נפרד ממני, אך לא בפעם האחרונה.
ארבע השעות האחרונות לפני הטיסה הביתה עברו עליי באיטיות מתישה. המוח עבד שעות נוספות, הבטן התהפכה מרוב לחץ, והפחד לבצע צעד אחד שגוי לא הרפה. אחרי התלבטויות קשות שיגרתי הודעה לעורך שלי על החקירה. לאחר מכן ניסיתי להירדם כדי לאגור מעט כוח לפני הטיסה, ללא הצלחה.
בבואי לשדה התעופה, המתין לי פרצוף מוכר: החוקר הראשי. "איזה טעויות עשית מאז שעזבתי אותך?" שאל, לא לפני שלקח ממני שוב את הטלפון הסלולרי. הוא הסתכל על כרטיס הטיסה שלי והניד בראשו. "אתה לא הולך לשום מקום, אתה נשאר איתנו. נכנסת בזהות בדויה למדינה שלנו, ופה יש חוקים. עברת על חוקי המדינה, ותצטרך לשאת בתוצאות", אמר, וציין את שמם של כתבי תאגיד השידור הציבורי שביקרו במדינה שבוע קודם. "הודענו להם שלא יגיעו יותר עיתונאים ישראלים, ואז אתה הגעת. עכשיו תעמוד בפני שופט, שיחליט מה יהיה גורלך. לטוס היום הביתה לא תוכל", הצהיר, והוסיף: "היית פעם בכלא? יש אצלנו כלא טוב, עם אוכל טעים".
החוקר עזב את החדר, מותיר אותי מתוח מתמיד. בראשי התרוצצו תסריטי אימה שונים. ניסיתי לשער מתי וכיצד יסתיים הסיוט, ולקוות לטוב. אחרי חצי שעה חזר אליי החוקר עם בשורה: "דיברנו עם הגורמים הרלוונטיים, והם החליטו לתת לך עוד צ'אנס, בתנאי אחד: תגיד לחברים העיתונאים שלך שלא יגיעו לעומאן יותר, שלא ייכנסו הנה בדרכונים זרים". אז הנה, העברתי את המסר.
