שנה או שנתיים אחרי מלחמת יום הכיפורים, נסעתי לחו"ל בפעם הראשונה. התארחתי בבית קיץ מחוץ לפריז, אצל קרובי משפחה. ישבתי במסעדה על גדת נהר המארן, וחשבתי שזה המקום הכי שליו בעולם, הכי רחוק מישראל ומהמלחמות שלה. הדוד שלי סיפר שבאזור הזה יש מקומות שעדיין לא גדלו בהם עצים, "בגלל המלחמה". מלחמת העולם השנייה? שאלתי. לא, הוא השיב, הראשונה. קו החזית היה באזור הזה, ומרוב פגזים האדמה נכתשה ועדיין לא השתקמה.
נזכרתי בשיחה הזו כשראיתי את התמונות של קנצלרית גרמניה אנגלה מרקל ונשיא צרפת עמנואל מקרון בטקסים לציון יום השנה המאה לסיום מלחמת העולם הראשונה: מתחבקים, מדברים בלחישה, מניחים יחד זר. זה נראה מובן מאליו. בשביל הדור שלי שנולד בעשור שאחרי מלחמת העולם השנייה, ובוודאי בשביל הדורות הצעירים ממני, אירופה מסמנת שלום כמעט חסר דאגות. אנחנו נוהגים לומר "כאן זה לא אירופה", כהנגדה למצב שלנו במזרח התיכון המיוזע, המסוכסך והמדמם. נראה לנו טבעי ששני מנהיגים של מדינות אירופיות שכנות וידידותיות ינהגו באינטימיות שנהגו בה מרקל ומקרון.
אבל התמונות האלה אינן מובנות מאליהן. במלחמת העולם הראשונה נהרגו 1.4 מיליוני חיילים צרפתים, כלומר אחד מכל עשרים צרפתים, לא כולל אזרחים שנהרגו. כ־1.6 מיליוני חיילים גרמנים נהרגו במלחמה, בערך אחד מכל שלושים גרמנים. היקף ההרג היה חריג, אבל לא עצם המלחמה. כ־45 שנים קודם לכן נהרגו מאות אלפים במלחמת צרפת־גרמניה; עשרים שנה אחר כך נשטפה אירופה כולה במרחץ הדמים הגדול ביותר בהיסטוריה, וצרפת וגרמניה ניצבו שוב משני צידי המתרס.
מאה שנה חלפו מסיום מלחמת העולם הראשונה, והיום איש לא מעלה בדעתו שגרמנים וצרפתים יילחמו אלה באלה אי פעם. זה קרה במידה רבה משום שאחרי ההריסות של מלחמת העולם השנייה, בניגוד כמעט לכל היגיון ובוודאי שבניגוד לרגש העממי, שר החוץ הצרפתי דאז, רובר שומאן, חשב שהדרך למנוע מלחמת עולם שלישית היא ליצור שותפות בין צרפת וגרמניה, שתי האויבות הגדולות שהיריבות ביניהן כמעט הביאה לחורבנה של אירופה. ב־1951, שש שנים אחרי סיום המלחמה, דחף שומאן להקמת "קהילת הפחם והפלדה האירופית", שכללה חוץ מצרפת וגרמניה גם את איטליה, הולנד, בלגיה ולוקסמבורג.
מההתחלה הצנועה הזו צמח השוק האירופי המשותף ואחריו האיחוד האירופי. צרפת וגרמניה היו ונשארו עמודי התווך שלו. לאיחוד האירופי יש לא מעט מגרעות: זהו ארגון מסורבל, לא מספיק דמוקרטי וייצוגי, ויש מתחים לא קטנים בין חלק מ־28 חברותיו (עוד מעט 27). אבל אי אפשר לקחת מהאיחוד האירופי את העובדה שמאז הקמתו חדלו מלחמות בין חברותיו. לא משום שמשקעי העבר נעלמו, אלא מפני שהוא אִפשר עתיד חדש שבו כל מדינה יכולה לשמור על עצמאותה ועל תרבותה, אבל באותו זמן ליצור שותפות משמעותית, עם גבולות פתוחים וחופש תנועה ומגורים.
הסכסוך "שלנו", הישראלי־פלסטיני, התחיל פחות או יותר בסיומה של המלחמה שמרקל ומקרון ציינו מאה שנה לסיומה. אין סיבה שנחכה עוד מאה שנה כדי לסיים אותו. הוא לא גזירת גורל. כשאני מבקש להשתמש בדוגמה האירופית, אחת התגובות האוטומטיות היא בדיוק מה שכתבתי קודם: "כאן זה לא אירופה". צרפת וגרמניה, אומרים לי, חולקות את אותה תרבות אירופית, חולקות את אותה דת, הפערים ביניהן מזעריים. כאן, אצלנו, טוענים כלפיי, יש פערים עצומים בין התרבויות, יש סכסוך דתי בין איסלאם ויהדות שלעולם לא ייפגשו.
אי אפשר לבטל את הטיעונים הללו. ההיסטוריה האירופית איננה זהה להיסטוריה של הסכסוך במזרח התיכון. בוודאי אי אפשר וגם לא צריך להעתיק לכאן את האיחוד האירופי. אבל בכל זאת, החיבוק הזה של מרקל ומקרון יכול ללמד אותנו איך אפשר להפוך היסטוריה של שפיכות דמים ושנאה תהומית לשותפות בעלת כוח פוליטי אדיר. אנחנו ב"ארץ לכולם" מציעים לעשות זאת באמצעות שותפות בין מדינת ישראל ובין המדינה הפלסטינית העצמאית שצריכה לקום לצידה. שתי מדינות ששומרות על זהותן ואופיין, אבל שייכות שתיהן למבנה על־מדינתי, קונפדרציה, המאפשר לנהל יחד את מה שחייבים. שתי מדינות במולדת אחת, וארץ לכולם.
מירון רפופורט הוא מראשי "ארץ לכולם", תנועה ישראלית־פלסטינית המציעה פתרון לסכסוך דרך שתי מדינות ריבוניות עם גבולות פתוחים
