ניצחונו של משה ליאון בבחירות בירושלים הוא לכאורה סיבה טובה לייאוש בקרב האנשים שבאמת רוצים "עיר של כולם". מספיק לראות את התמונות משני המטות בהיוודע התוצאות: במטה ליאון אך ורק חרדים ובני ישיבות בחולצות לבנות; לא חילונים, לא מסורתיים, לא דתיים־לאומיים, וכמובן גם לא נשים חרדיות. ואילו במטה ברקוביץ הייתה באמת אחווה פלורליסטית: דתיים, חרדים וחילונים, נשים וגברים, הציפו את המטה בתקווה משותפת לניצחון האינטרסים של התושבים על אלה של העסקנים.
לכאורה, התוצאות גם מחלישות את התיאוריה הרואה בירושלים, כפי שניסח זאת המועמד זאב אלקין, את "מעבדת העתיד" של ישראל, זו ששילוב כל המגזרים בתוכה עתיד לנבא את התהליכים העוברים על כלל החברה הישראלית. הרי ניצחון העסקנים והקומבינות דווקא מנוגד לתהליך שהוכיחו הבחירות הללו במדינה כולה: בחיפה, במעלות, בראשון־לציון ובמקומות נוספים נבעט הממסד הישן מפני כוחות חדשים; בבת־ים לא עזרה אפילו התערבות בוטה וישירה של ראש הממשלה כדי להותיר את ראש העיר המכהן על כיסאו. שלא לדבר על בית־שמש, שבה ניצחה קואליציה פלורליסטית ברוח "התעוררות" את צווי הרבנים של המפלגות החרדיות.
אז אחת משתיים: או שירושלים היא דווקא "מעבדת העבר", והיא מנהלת קרב מאסף אבוד נגד המגמות החדשות, או שהיא מוכיחה שהמגמות החדשות והמעודדות האלה הן קצרות טווח ונקודתיות, והפוליטיקה הישנה והשמרנית, שלא לומר פונדמנטליסטית, היא שעתידה להוביל בארץ כולה.
אני נוטה לאפשרות הראשונה, מסיבה פשוטה: כשמנסים לנתח את משמעותו של אירוע, חשוב לבחון את ההקשר שלו. מה התהליך, מהו הרצף, שהאירוע הוא חלק ממנו? במבחן הזה, מי שמתבונן ביושר בתוצאות הבחירות לא יוכל להכחיש שהמהלך המפתיע שקרה בהן אינו ניצחונו של ליאון. לפני שבועיים, כשנודעו תוצאות הסיבוב הראשון, לא היה פרשן פוליטי אחד שנתן לברקוביץ סיכוי ריאלי בקרב מול הוראות הרבנים והמכונה המשומנת של דרעי־גפני־ליברמן. ההפתעה הגדולה של הבחירות היא ההישג המרשים של ברקוביץ, ובעיקר העובדה שתמכו בו, לגמרי בגלוי, המוני חרדים.
יתר על כן: קואליציית 'הטוב המשותף' נולדה בירושלים הרבה לפני שהתבססה בבית־שמש. היא נולדה בירושלים מתוך הבנה שלעיר שבה חברו כל מגזרי החברה הישראלית, וממילא גם כל שסעיה, יש שתי ברירות: או להתייחס למפגש התרבויות כסיבה לעימות נצחי, או לראות בו הזדמנות מפרה. וכך, קואליציית השבטים נולדה קודם כל בין בוגרי ההתחדשות היהודית: דתיים ליברלים וחילונים בעלי עניין ביהדות. במשך הזמן נוספו לה גם "חרדים חדשים". האפשרות לצרף אליה ערבים במספר משמעותי עדיין תלויה בפוליטיקה של הסכסוך, אבל משהו מהמפגש התרבותי המפרה גם מולם כבר החל לקרות בפסטיבל "מקודשת".
במילים פשוטות: גם במובן של קואליציית השבטים, ירושלים היא מעבדת העתיד של ישראל – לפחות כאפשרות ריאלית, גם אם לא ודאית. מה שהתחיל בדיאלוג תרבותי הפך ב"התעוררות" גם לסמן פוליטי, ומשם עבר לבית־שמש ולמקומות אחרים בארץ. ניצחונו של ליאון אינו מבטל את משקלה של העובדה הזו ואת בכורתה. הוא רק אומר שלמרות שהתהליך החל בירושלים, הוא גם נתקל שם בקשיי המימוש הכי גדולים, כי יש בה עדיין מספיק כוחות שהאינטרס שלהם הוא סקטוריאלי.
כן, יש אפשרות שהכוחות המתנגדים לשינוי ינצחו. השאלה איזו מעבדה תהיה ירושלים – מעבדה למלחמת מגזרים או לשיתוף פעולה ביניהם – עוד לא הוכרעה. באופן פרדוקסלי, התשובה תלויה בעיקר במחנה ברקוביץ. התנופה ההיסטורית איתם. אם יתייאשו מאירועי השבוע החולף, יהפכו את התחזית הפסימית לנבואה המגשימה את עצמה, אולי כזו שתייאש גם מקומות אחרים ברחבי המדינה. אם יתאוששו וימשיכו במאבק, מתוך דבקות בחזון משתף ולא מתוך שנאה ליריבים, את הבחירות הבאות כנראה ייקחו בהליכה (אלא אם ליאון עצמו יאמץ את אותה אסטרטגיה). עם הנצח לא מפחד מדרך ארוכה, ועיר הנצח בוודאי לא תפחד מדרך כזו.
