שוב סבב. שוב בלוני תבערה, טילים, רקטות, קולות מלחמה. ושוב מילים גבוהות. ובכן, בואו נדבר רגע לא על מעשים אלא על מילים והשלכותיהן. מצד אחד עומד חבר כנסת או פוליטיקאי, ומחויב לדבר: הרי העניין שהוא מעורר בציבור קשור למספר הפעמים שבהן אוזכר שמו. אז השר או הח"כ מדברים, ועובדים קשה כדי שנדע מה דעתם על כך וכך ומה בדיוק צריך לעשות. המידע מתגלגל בכלי התקשורת והרשתות החברתיות, ואנו מוצפים שוב ושוב במילים, רעיונות והתייחסויות.
בצד השני נמצא האויב, שבוחן כל מילה, תו וסימן. וכשעומד מולנו אויב, המילים הללו הופכות לכלים במלחמה נגדנו. המילים המתלהמות, המבטיחות והמטיחות – שמטרתן הצפת הפוליטיקאי מעל מי האנונימיות – הופכות, וכבר הפכו, למילים ריקות. הן חוזרות על עצמן שוב ושוב, כאילו הזאב לא טרף כבר מהעדר ונמלט בצחוק. זאב זאב, ואף אחד כבר לא מקשיב, לא לוקח ברצינות, בטח לא האויב. והמילים הריקות, וההבטחה שהפעם ניכנס בהם ועכשיו זה יהיה אחרת, מתקבלות בקרב הציבור הרחב כאובדן אמון במערכת וביכולתה לעשות משהו. אובדן האמון קיים כמובן גם בצד השני, בצד האויב, שהרי הרתעה פירושה אמונה שיש תג מחיר לכל דבר. וכשעוצמת המילים גבוהה מעוצמת הפעולות, נשאר בלון נפוח.
למעשה, המנגנון שמאלץ את הפוליטיקאי "לדבר כדי להיות", בוודאי העולם הדיגיטלי שמאלץ אותו לעשות זאת יותר ויותר, הפך לאיום אסטרטגי משמעותי. הדיבורים הופכים מהר יותר לריקים ולחסרי משמעות. מילים ריקות, מילים מחלישות.
אבל החולשה המילולית איננה נעצרת אצל פוליטיקאי כזה או אחר. גם בדרג המבצע חלה זילות בעוצמת המילים. כה אמר דובר צה"ל, תת־אלוף רונן מנליס, ביום שני: "חמאס מוביל את הרצועה לחורבן וירגיש בשעות הקרובות את עוצמת התגובה של צה״ל". וגם: "הניסיון לפגוע באזרחים לא מקובל עלינו ונמשיך להגיב בעוצמה". וואלה? באמת לא מקובל? סליחה, לא התכוונו. ייתכן שבצד השני פשוט גיחכו כשקיבלו את הידיעה הזו, גם אם ישבו עמוק בבונקר. אין מילים מיותרות, ולהגיד כדי להגיד זו לא תחמושת ריקה – זו תחמושת שיוצרת נזק.
הנה דוגמה למקום שבו זה דווקא כן הצליח, כמעט: במשך זמן ממושך תקף צה"ל את איראן בסוריה, בדממה. הציבור לא ידע ולא לחץ, אך הבין שיש איום ויש מי שמתמודד מולו. ברגע שהשתיקה הופרה והחלנו לדבר על מה שהתרחש שם – הכול התחיל להשתבש. האם הפסדנו משהו מהשתיקה? כן, בוודאות היה מי שהפסיד עוד לייקים.
צה"ל יקר, פוליטיקאים יקרים, הדיבורים מחלישים את המכה גם אם היא תגיע בסוף כואבת. אז מה אפשר לעשות? להפוך את הסדר, ולחזור להשתמש בגורם ההפתעה. גורם ההפתעה הוא משהו ששכחנו להשתמש בו, והוא חלק מהתשובה למצב.
הפיכת סדר האירועים היא התחלה בריאה לשינוי המשוואה: קודם מכה כואבת, בהפתעה, בלי מילים מקדימות, כזו שאיננה נמדדת ברמת הציפיות אלא רק ברמת התוצאות. ואחר כך? אפשר לצייץ משהו הרבה יותר מינורי עם הרבה יותר כוח: "כוחות צה"ל ימשיכו להגיב לתוקפנות בהתאם לצורך", ברוח הדברים שאמר פעם נשיא ארה"ב תאודור רוזוולט: "דבר ברכות, ושא מקל גדול". הפוקוס הנכון כיום הוא לעשות ורק אחר כך לדבר. שנו את המשוואה: דברו פחות, הבטיחו פחות, ועשו יותר. הפתיעו, אחר כך צייצו.
