את המערכה האחרונה בעזה ניהל חמאס במעמד צד אחד. הוא הרגיל אותנו לשגרה של אישה מוכה: ברצותו יהרוג סגן־אלוף, ברצותו יירה טיל קורנט קטלני לאוטובוס חיילים, ברצותו יירה מאות רקטות וישתק את החיים של שליש מהמדינה, ובשיגיונו יכריז "פוס" וישלח אותנו ללקק את הפצעים עד הסבב הבא. רק צירוף נדיר של מפת כוכבים מושלמת וסייעתא דשמיא שפתחה קו אשראי נדיב במיוחד, חסכו מאיתנו מסע לוויות המוני.
המשוואה שמפמפמים לנו דוברי ראש הממשלה נתניהו לא השתנתה: את המערכה מול חמאס צריך לנהל מהראש, לא מהבטן. הבטן דורשת ניצחון, הכרעה, נקמה, ותובעת "ארדוף אויבי ואשיגם ולא אשוב עד כלותם". הראש לעומתה מבין שאין תכלית ואין תוחלת לפעולה נחרצת. גם אם צה"ל יעקור את שערי העיר עזה, "ויסיעם עם הבריח ויעלם אל ראש ההר", אין לו פתרון ליום שאחרי.
זהו כשל תפיסתי שלא לוקח בחשבון שמערכות במזרח התיכון מנוהלות על ידי רגשות וסמלים, ולכן ההבחנה בין הראש לבטן היא אשליה מתעתעת. הבטן היא היא הראש. כאשר חמאס מצליח לשדר הן לאוכלוסיית עזה והן לתושבי ישראל בדרום שידו על העליונה, ואיננו משלם בנכסים חיוניים, הרי שידו על העליונה. על הדרך הוא העמיק את השסע החברתי אצלנו, כאשר סימן את תושבי העוטף כאזרחים סוג ב' ששלומם לא מצדיק שבירת כלים. הניצחון התודעתי הוא זרז משמעותי למתקפות נוספות, שיגאו הן ברמת הטווח, הן ברמת הנזק והן ברמת החוצפה. לכן בנקודת הזמן הזו נכונה הקלישאה הצ'רצ'יליאנית: ישראל יכולה לבחור בין מלחמה לחרפה, היא בחרה בחרפה ותשלם במלחמה.
וכאן הבן שואל מה האלטרנטיבה, הרי רוב הישראלים לא מוכנים לשלם את המחיר של כיבוש מלא של הרצועה ושלטון ישראלי בה. התשובה היא שצריך להפריד בין הטווח הארוך לטווח הקצר. בטווח הארוך הפתרון הוא שילוב של תוכנית הגירה המונית מרצון, ממומנת היטב ובחסות בינלאומית, יחד עם החייאת תוכנית א־סיסי להרחבת הרצועה לצפון סיני. אבל כל זה יחכה לעידן שאחרי נתניהו. כי ראש הממשלה הנוכחי סולד באופן עקבי מפתרונות מקיפים, ובוחר, בכל הזירות אגב, בגישת ניהול הסכסוך ו"שב ואל תעשה עדיף".
ויש גם טווח קצר, ולענייננו הוא רלוונטי יותר. בטווח הקצר צריך לגבות מחמאס מחיר בנכסים החשובים לו יותר מכול. חיי עזתים – אזרחים או פעילי חמאס – לא נמצאים במשוואה הזו. דמם שווה בעיניו פחות מקטשופ של סרטי קולנוע. מה שכן שווה בעיניו, והרבה, הוא אדמה, ושרידותה של המנהיגות עצמה. אם הסבב הבא יסתיים בכיבוש צפון הרצועה שלא על מנת להתפנות, ואם תוכנית הסיכולים הממוקדים תחזור עם רשימת מטרות הכוללת את ההנהגה הצבאית והמדינית של חמאס, ההרתעה תשתקם וארגון הטרור יחשוב שבע פעמים לפני שיפצח בסבב הבא.
תשאלו, האם ייתכן שכל החכמים בעלי הדרגות והניסיון שיושבים בבור בקריה לא חשבו על זה? הרי הלקח מכל מערכות ישראל הוא אותו לקח כמעט. אך הגנרלים מבינים בהפעלת צבא. בערכים, רגשות, סמלים, מדיניות וחשיבה יצירתית – אין להם יתרון על המנהיגות האזרחית.
ההתפטרות של ליברמן היא פוליטיקה שקופה לכיתה א'. האיש ששימש במשך שנתיים וחצי כדוברם של הרמטכ"ל וראשי מערכת הביטחון, ובקושי נשם עצמונית, הבין שהציבור יגבה ממנו מחיר אלקטורלי כבד ביום הבוחר. הוא נתפס כחלק מהנהגה שלא הצליחה לייצר תחושת ביטחון מזערית לאזרחי ישראל בעוטף, ושחקה עד דק את ההרתעה הישראלית. לכן החליט לעשות אקזיט טקטי ולתקוף את נתניהו מהאופוזיציה עד לבחירות כדי לקושש קולות.
אבל גם אם המניע אופורטוניסטי ויש בו טעם לפגם מבחינה מוסרית, למהלך הזה יש תרומה לביטחון הלאומי. נכון להיום זו הדרך היחידה לאתגר את המדיניות שנתניהו דבק בה אף שכשלה פעם אחר פעם, ולאלץ את קובעי המדיניות לחשוב מחדש על הנחות היסוד שלהם.
