אני אוהב המנונים, ואוהב גם להשוות ביניהם. כשמאשימים את התקווה שלנו שהוא לאומני וגזעני, אני מזכיר את ההמנון הצרפתי, "המרסייז": "לשסף את בניכם, את רעיכם… ירווה דם טמא את תלמינו! … אויביך הגוססים יחזו בניצחונך". כן, כה אמרה צרפת הנאורה. לפני שנסענו לרומניה בקיץ, חיפשתי את מילות ההמנון הרומני. למה? כי אני חנון, וזה סוג הדברים שמעניינים אותי. לידיעתכם, כך שרים בהתרגשות הרומנים: "נסתער כמו זאבים על מכלאות הצאן… סבלנו מספיק מחרבו של הסהר הברברי". מתברר שהתקווה שלנו הוא אחד ההמנונים העדינים בעולם.
עדין עוד יותר ממנו המנון בני עקיבא: "יד אחים לכם שלוחה, הנוער החביב". תנועות הנוער בישראל, ודאי אלו שנוסדו על רקע סוציאליסטי, נטו לאמץ את המורשת המרדנית של תנועות הנוער הגרמניות, ה"ואנדרפוגל". בתנועת "השומר הצעיר" העריצו את שירו של דוד שמעוני, שנפתח במילים: "אָל תשמע, בני, אֶל מוסר אב". מערך חינוכי רחב הטיף לחניכים לצעוד בתלם השומרי ולהצטרף ל"מרד הבן". בטקסים רשמיים של תנועת "הנוער העובד והלומד" שרים, לצד התקווה, גם את "האינטרנציונל": "עולם ישן עדֵי היסוד נחרימה". זה האופי המרדני הקלאסי של תנועות הנוער הישראליות. חברי בני עקיבא, לעומת זאת, לא שרים על החרבת העולם כולו, אלא על יד אחים לנוער חביב.
הרב חיים דרוקמן הוא הסמל החי של תנועת בני עקיבא. מספרו המצוין של אלישיב רייכנר על הרב דרוקמן, "הנני", למדתי שהרב חבר בהנהלה הארצית של בני עקיבא מאז שנת 1952 ברציפות. למדתי שם גם שהרב נריה היה אומר עליו: "יש אנשים שהם פרא אדם. הרב דרוקמן הוא פלא אדם". לא רק הרב דרוקמן הוא פלא, אלא גם תנועת בני עקיבא כולה. הפלא הוא שבעידן של פילוג גובר, היא עדיין קונצנזוס אהוב; שבעידן של בילויים בסבבה, היא מדברת ערכים; שבעידן שסוגד למרד הנעורים, בני עקיבא מעזה למרוד במרדנות; ושבעשותה את כל אלו, היא סוחפת רבבות.
מרד נעורים מתואר היום כשלב חיוני בהתבגרות. "כשהייתי בן ארבע עשרה", אמר מרק טוויין, "ידעתי שאבא שלי הוא אידיוט בלתי נסבל. כשהייתי בן עשרים ואחת, נדהמתי לגלות כמה הוא למד בשבע שנים". כך נתפשת בימינו התבגרות נורמלית. "הוא עדיין לא מורד?!" ישאל הפסיכולוג, באותו טון שבו שאלה האחות בטיפת חלב לפני חמש עשרה שנה אם הוא עדיין לא זוחל. החברה מצפה מהנערים ומהנערות למרוד, וכיוון שאנשים בדרך כלל נוטים לציית, הם נענים לציפייה ומורדים בהוריהם ובמסורתם, כמקובל.
בני עקיבא מראשיתה מרדה במרדנות. זהו המרד הקדוש האמיתי של בני עקיבא, והוא דורש אומץ. בייחוד בימים הללו. השנה התנועה גילתה אומץ מיוחד, כשבחרה כנושא חודש הארגון את המשפחה וערכיה. כשהרב ג'ונתן זקס ניסה לייסד באנגליה את "שבוע הנישואין הלאומי", אמר לו עיתונאי מופתע: "נישואין?! זה כל כך לא פוליטיקלי קורקט!". פרופ' לינדה ג'ונסון כתבה: "צריך להרוס את המשפחה הגרעינית… זהו תהליך מהפכני". "אין אבא טוב", אמר הפילוסוף ז'אן פול סארטר, והביע קנאה בסופר ז'אן ז'נה, שננטש על ידי הוריו וגדל בבית יתומים. ד"ר מארי ביין, בכירה במשרד הרווחה האמריקאי בממשל קלינטון, הצהירה כי "כדי לגדל ילדים באופן שוויוני, צריך להוציא אותם ממשפחותיהם ולגדל אותם באופן משותף". המגמות האלו משתקפות גם בתנועות הנוער בישראל. בערי ישראל אפשר למצוא היום קומונות של בוגרי תנועות נוער מסוימות, שמנסים להחליף את המשפחה המסורתית במשהו אחר לגמרי.
המשפחה, שורש הציביליזציה שלנו, הפכה לשטן החדש. האופנה המקובלת היא לדבר בגנות המשפחה המסורתית. צריך אומץ כדי להציע לנערים ולנערות לחרוג מהנורמה ולהכיר בכך שהמשפחות שלהם – המשפחות שבהן גדלו והמשפחות שעוד יקימו – הן מקור הטוב והשמחה בחייהם. כמובן, כשמדברים על כך צריך לגלות רגישות רבה לחניכים שחוו משבר משפחתי. בני עקיבא נטלה על עצמה את המשימה הזו, שהיא החלוציות האמיתית של המאה העשרים ואחת, והקדישה לה את השבת הזו, שבת הארגון.
רק תלונה אחת בפי על המהלך המרשים הזה. כשאנחנו היינו בגיל הזה, הִרבו לדבר איתנו בתנועה על המאבק בבריטים ועל ספינות המעפילים, נושאים שלא התבררו כאקטואליים ביותר בהמשך חיינו. לא דיברו איתנו הרבה על הנושאים החשובים באמת, כמו על האתגר הגדול שבהקמת משפחה. אחת מהנאותיו הבודדות של אדם מבוגר היא הזכות להתלונן על הידרדרותם של הצעירים; עכשיו גזלתם ממני גם את ההנאה הזו. קדימה, בני עקיבא.
