תערובת האירועים של השבועיים האחרונים, שהחלה באירועים הביטחוניים ברצועת עזה ובעוטף ונמשכה לתוך השדה הפוליטי, היא נייר לקמוס לנוכחותם של תהליכים משמעותיים בישראל, שמרביתם חבויים מתחת לפני השטח. הנטייה הציבורית הברורה הייתה לפרש את הפסקת האש מול חמאס, פרישת ליברמן מהממשלה והמשבר הפוליטי שכמעט ושלח את ישראל לבחירות, כביטוי לחולשה, רפיון והססנות של ראש הממשלה בנימין נתניהו.
זו בהחלט פרשנות לגיטימית, ונמצאו בזירה הפוליטית, על שני קצותיה, מי שניסה לטפח אותה מטעמים ברורים. אולם מי שלא נפל לפח של אותו פופוליזם ציבורי-תקשורתי אשר במידה רבה הקנה לשדה הפוליטי בישראל משמעות של משחק ילדים בארגז החול של הגן, עשוי לראות את תהליך ההתבגרות הפוליטי והרעיוני כאחד של הימין הישראלי בראשות נתניהו. עשור לשלטונו הולך ראש הממשלה וממצב את עצמו לא רק כממשיך דרכו של דוד בן-גוריון מבחינת אפקט פועל במרחב האסטרטגי, אלא כמי שמסמן במעשיו את גבולות המגרש המדיני-פוליטי שעליו משחקת מדינת ישראל כולה.
חוסר הנחת שהופגן הן מימין והן משמאל כלפי נתניהו היה הביטוי לתהליך הזה שהקצוות הפוליטיים מתקשים להשלים איתו. לאורך תקופת שלטונו הארוכה של נתניהו, הלך ונפער הפער בין האתוס המוקצן שהביא איתו הימין לבין התנהלותו השקולה. הדברים התחדדו מאד בעקבות התערערות המצב הביטחוני ברצועה אז נחשף לכאורה מה שרבים קראו לו 'הבלוף' בין ההצהרות הלוחמניות שהושמעו בשנים האחרונות מצד גורמי הממשלה כלפי חמאס ומנהיגיה, לבין הנטייה של ממשלת נתניהו לא רק לשמר את שלטונה של התנועה מטעמים אסטרטגיים מובהקים, אלא גם לחתור עמה להסדרה ארוכת טווח מבוססת בעסקת חליפין שבה ישראל תמיר את ביטחון אזרחיה בעבור רווחה כלכלית לתושבי הרצועה.
דפוס זה חזר על עצמו גם בהקשר להתנהלות ממשלת הימין כמעט בכל זירה אפשרית. ממשלת נתניהו קשרה את עצמה בעסקאות דומות גם עם המנהיגות הפלסטינית ברמאללה, ואפילו עם המנהיגות הערבית בישראל. עם שתיהן היא שיתפה פעולה בעסקאות מוכחשות שגולת הכותרת שלהן הייתה יציבות, שהפכה מצרך מבוקש במציאות אזורית לא יציבה. כך, חרף שיח לוחמני, גילו ממשלות נתניהו איפוק אסטרטגי מרבי ונמנעו לרוב מהרפתקאות ביטחוניות. הדבר נכון אפילו לגבי סוגיית איראן שהוגדרה כאיום קיומי.
בד בבד, מאחורי הקלעים פעל נתניהו בשקט מופתי להרחבת השפעתה האזורית של ישראל להידוק קשריה הכלכליים עם חלקים מהעולם הערבי, בכלל זאת מדינות שאינן מקיימות קשרים פורמליים עם ישראל, דוגמת עומאן. כל זאת גם במציאות של אי-הסדרה בתחום הפלסטיני שלכאורה הוצגה לאורך השנים כמכשול בדרך לנורמליזציה ישראלית-ערבית. מבחינה זו, דווקא נתניהו הוא שהקנה משמעות מעשית למושג המזרח התיכון החדש הרבה יותר מהוגה הרעיון.
במסגרת הפרגמטיזם המדיני, נתניהו לא קידם את חזון 'השלום' הנצחי של השמאל ואת תפיסת שתי מדינות לשני עמים למרות שלכאורה התחייב כלפיה בנאום בר-אילן. מנגד, גם לא נתן דרור למימוש חזון סיפוח יהודה ושומרון, סילוק הרשות הפלסטינית וכיבוש רצועת עזה למרות המחויבות המוצהרת להתיישבות בארץ ישראל והרחבתה בפועל. נתניהו, אם כן, צעד בעדינות בתווך שבין לבין כשהוא אוחז בריאליזם, שמנקודת המבט של מבקשי הפתרונות המוחלטים משני הצדדים הוגדר דרך מושגים מוטעים ביסודם של תקיעות, חוסר עשייה, סטטוס-קוו והיעדר חזון.
מבחינה זו, ראוי אולי להתבונן על נתניהו כמי שהגדיר מחדש את הימין במדינת ישראל במונחים של תנועת מרכז מבחינה רעיונית ופוליטית. מפלגת השלטון המרכזית 'הליכוד' הפכה למעשה בתקופתו ליורשתה הגדולה של מפא"י ההיסטורית, עוד בטרם הלכה בגלגול השני שלה בשנות התשעים לאיבוד. אז סטתה מן הדרך והפכה קורבן להגדרות רעיוניות של קצה אשר קידשו את הליברלים הקוסמו-פוליטי מבית היוצר של מערב אירופה אשר נדחה על-ידי החברה היהודית בישראל, והעלו על נס את אוטופית השלום שהתבססה על פרדיגמת ההפרדה הגיאוגרפית אותה דחו דווקא הערבים-פלסטינים.
בעשותו כן, נתניהו לא רק שהפך את הימין למרכז האמיתי אלא גם סימן את הקצוות הפוליטיים-רעיוניים הן מימין והן משמאל. מי שחפץ לחפש את ההוכחה הפוליטית לתהליך הזה יכול למצוא אותה בעשור האחרון בדמות צמיחתן של מפלגות מרכז מובהקות כמו 'יש עתיד' ו'כולנו', כאשר על הפרק אולי התארגנות פוליטית חדשה של הרמטכ"ל לשעבר ובוודאות רבה יותר המפלגה העתידית של חברת הכנסת אורלי לוי-אבקסיס. אלה אימצו כל אחת משנה רעיונית פרגמטית, כולל בשדה המדיני, ועל כן יכולות להתכתב פוליטית עם מפלגת השלטון ואף לשבת בממשלתו של נתניהו.
הפרדוקס הגדול הוא שתהליך ההתבגרות ולמעשה המרכוז של מפלגת השלטון שהוביל בנימין נתניהו התנהל במקביל לתהליך הפוך בטיבו. זהו התהליך במסגרתו גוברים סימני השאלה לגבי עתידו הפוליטי האישי של ראש הממשלה בצל מכלול החקירות הנוגעות בענייני השחיתות הציבורית. ההערכות הסבירות הן שנתניהו יצלח גם את מערכת הבחירות שתתקיים בשנת 2019. הוא זה שירכיב את הממשלה הבאה. אבל תחנות הצדק ימשיכו כנראה בתהליך שנראה בלתי נמנע ואולי יובילו לקיצור הקדנציה הבאה שלו.
גם אם כך, הרי שהתהליך החשוב אותו הוביל נתניהו של הגדרת המרכז הפוליטי-רעיוני בישראל הוא פה כדי להימשך. המשחק הפוליטי האמיתי ביום שאחרי לכתו ימשיך להתנהל במרחב הביניים שנמצא בין הקצוות הפחות רלוונטיים של המפה הפוליטית הישראלית מבחינת יכולתם להעמיד חזון לישראל המתכתב עם פני המציאות. בין הימין של הגבעות לבין השמאל של לועסי הקייל בשפלה. שם צפויה אולי תזוזת כוחות בין אלה שאמנם יתקוטטו, אבל יחלקו זה עם זה משנה פוליטית-רעיונית דומה לזו שאוחזת בה כיום מפלגת השלטון. דומה שאת העניין הזה הבין גם ראש מפלגת 'הבית היהודי', שברגע האחרון קיבל את ההחלטה הראויה למפלגת מרכז פוליטית ולא את זו האופיינית למפלגת שוליים-מגזרית.
