רוב חברי הכנסת מהאופוזיציה שהתרוצצו השבוע באולם המליאה ובמסדרונות וניסו להפיל את הממשלה בהצעות חוק למיניהן שיקדמו בחירות מוקדמות – קיוו בסתר ליבם שייכשלו במעשיהם. רבים מהם לא יחזרו לכהן בכנסת, והם לא רוצים לוותר עוד על שנה שלמה במשכן, עם משכורת של 42 אלף שקל ברוטו והטבות שרק חברי כנסת מכהנים מכירים היטב.
אבי גבאי הוא לא חבר כנסת, והוא בין היחידים שרוצה בחירות. לא מפני שזה עיתוי טוב מבחינתו; סביר להניח כי בחירות בנובמבר היו משפרות את מצבו העגום בסקרים. הסיבה היא אחרת. גבאי רוצה בחירות מיידיות כדי להפסיק סוף־סוף את מחול השדים סביבו. הוא רוצה להגיע לרגע שבו תסתיים החתירה תחתיו. הוא מייחל לרגע שבו הוא יהיה המועמד הרשמי, ולא אהוד ברק, בני גנץ או ציפי לבני. באותה שנייה הכול יתמקד בו, על אפם ועל חמתם.
גבאי ירוץ בראש המחנה הציוני גם אם הסקרים ילמדו שהוא מביא בבחירות שני מנדטים. עניין של פרינציפ. הקולות והרחשים סביבו רק עושים אותו נחוש יותר. הוא הגיע למצב של דווקא. הם ירצו לסלק אותו והוא יתעקש להישאר. הם ינסו להדיח אותו בוועידת המפלגה והוא יצפצף עליהם ויגיד להם "לכו תתמודדו בפריימריז כמוני". הם יבקשו להאפיל עליו בכל מקום, גם בתקשורת, והוא יילחם בהם על הכותרות. מי זה הם? כולם. כולל ציפי לבני.
מבחינת גבאי מועד הבחירות הוא הזמן שבו הוא ישתחרר מסיוט תככני מתמשך. במפלגת העבודה, מסתבר, לא קלטו אותו. הוא היה ונשאר נטע זר. למזלו מהלכי ההדחה לא הבשילו בגלל קונסטלציות פנימיות. עמיר פרץ סירב לתת יד לפוטש נגד גבאי כי בסוף המסלול הוא לא יעמוד במקומו, אלא בני גנץ. פרץ דווקא התקרב לגבאי בזמן האחרון, בעקבות הבחירות שהתקיימו בשדרות (גבאי תמך במועמד של פרץ לראשות העיר).
ובני גנץ? הרמטכ"ל לשעבר לא רוצה להתחיל את המסע הפוליטי והציבורי שלו על הגב של יושב ראש שנבחר בפריימריז כדין, ועכשיו הוא זז הצידה בניגוד לרצונו. זו הסיבה שגנץ ירוץ ברשימה עצמאית, אם בכלל.
בבחירות עצמן עלולים כל החברים הטובים של גבאי להכות על חטא. הם לא הכילו אותו, לא הבינו שהוא לא יוותר להם, אלא המשיכו להשמיץ והרסו את הלגיטימציה שלו בעיני הבוחרים. במקום לנשוך שפתיים ולהיאחז ביתרונות של גבאי הם מתגרים בו, מייצאים את חסרונותיו, ואולי מדרבנים אותו למסע נקמה בהם ובמפלגת העבודה ההיסטורית. אם זו לא התאבדות פוליטית, מה כן?
