טוב, אז הנאום של ראש הממשלה נתניהו ביום ראשון שעבר יילמד בכל בית ספר אפשרי לתקשורת פוליטית. בתחום הזה אין ולא יהיו מתחרים לנתניהו, לא בארץ ואולי גם לא בעולם. נתניהו לקח את הפריים־טיים ובנאום לאזרחי ישראל הפך את הקערה על נפתלי בנט, והדברים ידועים. בנט שקשק מהדימוי שנתניהו הדביק לו כמי שהפיל את ממשלת הימין, ולא היה צריך שום מכבש לחצים של רבנים ופעילים בבית היהודי כדי להבין שהוא לא יכול ללכת למהלך כזה.
בנט שמע את הנאום והרגיש את המכות ניחתות על ראשו זו אחר זו, עם הדוגמאות ההיסטוריות והתקדימים מן העבר שהביאו לדבריו את הסכמי אוסלו והאינתיפאדה. בנט נסע ללשכתו בתל־אביב והטלפון שלו התפוצץ מהודעות שקראו לו להישאר בממשלה ומשיחות שלא נענו. רק עם פרופ' ישראל אומן בנט הסכים לדבר, כפי שסיפר ביום שני, והוא ביקש ממנו להישאר "כי המדינה חשובה יותר ממך".
בלשכה בתל־אביב פגש בנט את איילת שקד. גם היא הבינה את מה שהוא הבין. בסיבוב הזה נתניהו ניצח אותם, ולא הותיר בידיהם ברירה. השניים קלטו במהירות שגם שר האוצר כחלון עזב אותם לאנחות. אחרי שיחה של חצי שעה הלכו בנט ושקד למחשב האישי שלהם, וכתבו את נאום ההישארות או הכניעה. בהמשך הם השוו בין הנאומים, מחקו כפילויות, וקרוב לחצות נסעו איש לביתו. בנט עדכן בהחלטה שקיבלו שניים: את מנכ"ל המשרד שלו, שמואל אבוהב, שהתכונן כבר לשר חינוך חדש, ואת הרב חיים דרוקמן.
אפוקליפסה עכשיו!
נתניהו השתמש בנאום שלו גם לצרכים אחרים. הוא הרי לא אחד שיחמיץ הופעה מול פני האומה כדי לתחזק את התלות בו. מסע ההפחדה שלו לא נפסק לרגע. נתניהו דיבר על מהלך ביטחוני שמחייב החלטות קשות והקרבה אזרחית, אף על פי שמי שמצוי בעניינים מעריך כי מדובר באירוע קיים, אבל כמעט שגרתי. אהוד ברק, משה יעלון ואביגדור ליברמן, כולם שרי ביטחון וחברי קבינט לשעבר, טענו כי נתניהו נושא את שם הביטחון לשווא. אגב, בנט אולי לא יודע, אבל ברגע שנתניהו לקח לעצמו את תיק הביטחון בנסיבות הללו, הוא פירק גם אותו מנכסיו והציג אותו כמי שאינו מתאים לתפקיד.
בעצם, זו תועמלנות זולה. ניצול ציני של ציבור שמצוי ממילא במתח ביטחוני יומיומי כדי להגביר בו את החששות, לנטוע בו ציפייה דרוכה לקראת מהלך אפוקליפטי דמיוני, ובאותה נשימה להפוך את עצמו למושיע קיומי, שר ביטחון חדש, שרק צריך את הקולות בקלפי כדי "שנגבר על כל אויבינו". ככה לוקחים עם שלם כבן ערובה למשך חודשים, או לפחות עד הבחירות, כדי שחלילה לא נשתחרר מהאחיזה של נתניהו ונחשוב על מועמדים או נושאים אחרים, מעבר לצורכי ההגנה שראש הממשלה מספק לנו, ורק הוא.
כדאי לשים לב. כאשר קם לנתניהו מתחרה ביטחוני הוא יוצא לפגע בו מיד. בני גנץ מקבל 15 מנדטים בסקרים, עוד לפני שפצה את פיו, רק בגלל האג'נדה והדמות הביטחונית. נתניהו מכתיב לנו את סדר היום הזה כל חייו וחיינו, והוא לא סובל קונקורנציה. לא סתם יצאה השרה מירי רגב למסע החיסול הפוליטי של גנץ, וטענה כי "אקורד הסיום של הרמטכ"לות שלו היה 'צאו לקטוף כלניות' ודניאל טרגרמן הילד הקטן בן הארבע נהרג". איך חמותי נהגה לומר, אם נתניהו לא שלח את רגב לחדשות הבוקר ביום שלישי להשתלח בגנץ, אז אני צנצנת.
החבר'ה לא איתו
אריה דרעי לקח את התיק הפלילי הקודם שלו, הפך עולמות, עשה ממנו סיפור פוליטי וחברתי אדיר, סמל של מחאה ודיכוי ויצא עם 17 מנדטים בקלפי בבחירות 1999. הפעם הוא שותק. כל ניסיון לעשות גם את המלצות המשטרה הללו לאירוע גדול נתקל בהתנגדות. כמו שבנט הבין שהציבור שלו לא רוצה להפיל ממשלה ימנית, דרעי מבין כי החבר'ה של ש"ס לא יצאו להפגין בעדו כמו פעם. גם הם כנראה התחילו לחשוד שאולי משהו כאן באמת לא בסדר.
