יש מעט מאוד רגעים שאני זוכר מבית הספר היסודי. לא שהיה לי כל כך רע, דווקא הייתי מקובל, ולתקופה מסוימת בכיתה ה' אפילו הייתי חבר של מלכת הכיתה שירי – עד שהיא זרקה אותי אחרי חודש בטענה שאני "חמוד, אבל לא חתיך". הסטיגמה ליוותה אותי שנים אחר כך ופגעה בי רבות בתחום היחסים שבינו לבינה, אבל למרות הזיכרונות המודחקים, היה לי חשוב לאסוף את חמשת הרגעים שלי ביסודי, לפי סדר החשיבות.
אז בבית הספר
מקום חמישי. תמונה שלא אשכח: עמית גודינגר דוחף אותי על שפיץ של שולחן, כמעט מוציא לי עין. המורה פנינה מלווה אותי לחדר המורים עד שיגיע אמבולנס, ועשרות ילדים במסדרון פורצים בבכי כשהם חוזים בפניי המדממות.
מקום רביעי. טיול שנתי. כיתה ו'. אמת או חובה, הבקבוק מצביע עליי. השואלת, קרן, ילדה שחיבבתי פלוס, מטיחה בי: "נכון שאתה מחבב אותי?". אני מסמיק, עונה שכן, ושואל: "ואת?". היא משיבה: "כשהבקבוק יצביע עליי, תשאל". לא הצביע עליה.
מקום שלישי. שיעור היסטוריה. המורה מירה שואלת כהרגלה מי לא הכין שיעורי בית. לא הכנתי, אבל כנות היא לא הצד החזק שלי, אז אני לא מצביע. גם לא אף אחד אחר. מירה קולטת שעובדים עליה ועושה עלינו טריק: "אוקיי, תכינו מחברות, אחד מכם יקריא את התשובה שלו". היא סורקת את הכיתה בחיפוש אחר הילד המפוחד ביותר, עיניה חולפות על פניי ואני משחק אותה לא מפוחד, אבל אני לא טוב בלשחק אותה. "יותם, בבקשה", היא קוראת בשמי. אני מסתכל במחברת, מסתכל על מירה. מסתכל שוב במחברת, מסתכל שוב על מירה, ואז עונה בעל פה את התשובה הכי טובה שהיא אי פעם קיבלה. היא מאוכזבת, חשבה שתפסה פראייר. כשמגיע הצלצול אני חולף על פניה במבט של "אל תתעסקי איתי", והיא לוחשת "אני עוד אתפוס אותך, כלומניק". אולי המצאתי את הסוף כי הסיפור הזה היה חייב קצת צבע.
מקום שני. מגרש הטקסים, הפסקת עשר. ה'3 בכיכובי משחקת נגד ה'2. לוח התוצאות – כלומר גולן נוריאני, שצועק מדי פעם כמה־כמה – מראה 3־3. ההפסקה מתקרבת לסיומה והצלצול מתחיל להתנגן. "אין מצב שאני יוצא מפה ללא הכרעה", אני חושב לעצמי. אני לוקח את הכדור, עובר שלושה שחקנים ובועט היישר אל עבר יונתן כהן, השוער האימתני. הוא מזנק על הרצפה, עוצר את הכדור ושובר את האף.
ובמקום הראשון: המגרש הנייטרלי בבית הספר גנים. בצד אחד נבחרת בית זאב, בית הספר שלמדתי בו, ומנגד חמאס, כלומר בית הספר יזרעאל. לאחר הכנה טקטית מדהימה אנחנו עולים נחושים למגרש. לצידנו עומדות בנות שכבת ו' ומעודדות בחוסר חשק מופגן. את המחצית הראשונה סיימנו ב־0־0, ואני מקבץ את כולם סביבי ומחדיר בהם מוטיבציה. המחצית השנייה מתחילה, ואז פתאום מתרחש אירוע תקדימי: נתי דייני, החמאסניק הראשי, חותך הביתה כי אמא שלו אמרה לו לחזור עד חמש. הפרישה הובילה אותנו לניצחון 5־0. מסקנה: אפשר לנצח את חמאס.
אימון במשמעת
כמו שוודאי שמתם לב, שניים מהאירועים הבולטים ביותר בבית הספר קשורים לכדורגל, ולא בכדי. זה לא שהייתי מסי: שיחקתי סבבה, אבל הסיבה שבחרו בי לקבוצות היא שהייתי שחקן של עבודה קשה והגנה, שזה בעצם שם קוד ל"שחקן לא משהו, אבל הוא מקובל אז נבחר אותו". חוסר הכישרון התפתח כשאבא שלי רשם אותי לחוג כדורגל. הכוונות שלו היו טובות, ובאימונים הראשונים אפילו הייתי לא רע. אבל אז, במשחק הראשון של הקבוצה, כשמוטי שחר הכוכב צרח עליי כי לא מסרתי לו את הכדור, יצאתי בוכה מהמגרש ונשבעתי שלא משנה מה, לא אהיה כוכב כדורגל. כמו כן הבטחתי לעצמי שלא אהיה מיליארדר, כוכב רוק ואסטרונאוט. עד עתה אני מקיים את כל ההבטחות.
לכן, כששירן הודיעה לי שרשמה את בני עוללי לחוג כדורגל, עלה בי חשש כבד. אני מכיר את הילד, לקחתי אותו לא פעם למגרש, ולא מדובר בניימאר זמרי. אין לי בעיה שישתעשע קצת עם כדור באיזה חוג, אבל אני מודע לפוטנציאל ההרסני של איזה מוטי שחר תל־אביבי שיצעק עליו למה לא מסר בזמן או יטיח בו שכדרר יותר מדי.
אז החלטתי לייצר קצת זמן איכות עם הילד, ולהצטרף לאימון הראשון. הגענו בארבע וחצי למגרש דשא סינתטי בצפון תל־אביב. המאמן, שחקן עבר בינוני, ביקש מהילדים לשבת בחצי מעגל באמצע המגרש ולשמור על שקט. במשך חמש דקות הוא הרצה על חשיבות המשמעת, והיה ניכר שהילדים לגמרי מרותקים. בסוף השיחה ילד מנוזל בן שלוש הרים את היד וביקש לשאול שאלה. הוא כמובן התעניין בסוגיה הספורטיבית החשובה "איפה השירותים".
הסתננויות בתוך העשב
המאמן סידר את הילדים בשני טורים ונתן להם תפקידים: בטור הראשון כל אחד מהקטנים היה צריך לרוץ לעבר השער עם הכדור, ותפקידם של ילדי הטור השני היה לחטוף מהם את הכדור.
העולל היה בטור המכדרר. זה השלב שבו אני אמור להגיד שממש לא משנה לי אם הוא מבקיע או מצטיין, העיקר שייהנה. אבל זה שקר. מדהים כמה מהר משתלט עליך יצר התחרותיות. כששחקן העבר צעק "צא", העולל קצת נבהל והתחיל לרוץ עם הכדור. לעברו זינק בן 3 מגודל במשקל של בן 6, אבל העולל לא נכנע כל כך מהר. הוא התקרב אל עבר השער באיטיות אופיינית בשעה שהקרנף נושף בעורפו. זה היה כמו לראות סרט טבע בנשיונל ג'אוגרפיק: האנטילופה לא יודעת שמאחורי השיחים מסתתרת לביאה, שמתלבטת אם להגיש אותה עם טימין או רק עם מלח־פלפל.
ואז זה קרה. רגע לפני שהקרנף השיג את העולל נתקעה אחת מרגליו בדשא הסינתטי והוא התרסק לרצפה בקול גדול. שקט שרר באוויר. העולל, שכלל לא היה מודע לסכנה, הביט בקרנף המובס וחייך. כשמולו ניצב השער הקטן, צעק לעברו שחקן העבר "תבקיע, תבקיע", ואני חשבתי לתומי שאולי היה נכון יותר מבחינתו לדאוג לשלום הקרנף. העולל המשיך אל השער, הרים את מבטו, הסתכל לי בעיניים, והחמיץ בשני סנטימטרים. כנראה שחקן נבחרת עתידי.
לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il
