אין לנו עדיין פרספקטיבה מלאה כדי להעריך את המינויים של איילת שקד בבית המשפט העליון, אבל עד כה התחושה הייתה שרובם פוסחים על שתי הסעיפים. כלומר מדלגים בין המשך תחזוק האקטיביזם השיפוטי, ובין מופעים מהוססים ומתנצלים של ניסיונות למתן מעט את המערכת.
השופטים החדשים לא הוכיחו עד כה שהם נמנים על "כָּל הַבִּרְכַּיִם אֲשֶׁר לֹא כָרְעוּ לַבַּעַל וְכָל הַפֶּה אֲשֶׁר לֹא נָשַׁק לוֹ". הם אמנם אינם אקטיביסטים אוטומטיים כמו המשפטן הישראלי הממוצע, שלמד משפטים תוך כדי עידן ברק ואחריו, ושבין שליש למחצית מפסקי הדין שקרא כוללים אינדוקטרינציה מבית מדרשו של השופט הדומיננטי והמשפיע. אך גם אם הם לא שם, עד כה לא ראינו יכולת, מוטיבציה או אומץ לכונן שיח משפטי שמרני אינטליגנטי ומנומק כמו זה שמוביל נעם סולברג, שמונה כזכור לפני כהונת שקד.
כתבתי 'עד כה', כי מינוי אחד של שקד הולך ומסתמן כיוצא דופן, כוכב שביט הזוהר בעלטה. גבירותיי ורבותיי, הכירו את אלכס שטיין. כדי להבין את מט הסנדלרים שביצע השבוע השחמטאי לשעבר, נצטרך להקדים רקע קצרצר בדיני משפחה.
בניגוד לענייני נישואין, גירושין או מזונות הנידונים על פי הדין האישי (כלומר דין תורה, במקרה של בני זוג יהודים) ולא משנה באיזו ערכאה הם נידונים, חלוקת הרכוש נעשית על פי הדין האזרחי גם אם היא נידונית בבית הדין הרבני. בעבור בני זוג שנישאו לאחר 1974 הבסיס הוא חוק יחסי ממון, שהחליף את הלכת השיתוף ששררה עד לחקיקתו.
באופן בסיסי, החוק קובע כי הנכסים והרכוש שצברו בני הזוג במשותף בתקופת נישואיהם יחולקו ביניהם בשווה. עם זאת, החוק קובע כי "אין בכריתת הנישואין או בקיומם כשלעצמם כדי לפגוע בקניינים של בני הזוג", ולכן "נכסים שהיו להם ערב הנישואין או שקיבלו במתנה או בירושה בתקופת הנישואין" לא יתחלקו במקרה גירושין. לשון החוק ברורה: נישואין אינם עונש, ואין סיבה שגבר או אישה יאבדו רכוש פרטי שעמלו עליו או שקיבלו מהוריהם רק בגלל החתונה. אלא שהשופטים לא אהבו את החוק מיומו הראשון, וביקשו לשמר מרכיבים מהלכת השיתוף ששררה לפני חקיקת החוק.
בעקבות זאת התפתחה הלכה שלפיה גם נכס "חיצוני" שהיה שייך לאחד הצדדים לפני הנישואין, יכול לזלוג אל תוך השיתוף ולהתחלק בין הצדדים אם הוכחה בו "כוונת שיתוף ספציפי". דוגמה לכוונת שיתוף כזו: בית של האישה שעבר שיפוץ במימון שני בני הזוג. בית המשפט אומר לאישה – אם השתמשת בכספו של בעלך כדי לשפץ את הבית, מן הסתם התכוונת לתת לו מחצית מהדירה. השופט יצחק עמית מסביר שבין שופטי העליון נתגלעה מחלוקת: האסכולה האקטיביסטית שוקלת "שיקולי צדק, הגינות ושוויון", ולכן נוטה לשתף נכסים חיצוניים בקלות כדי ליצור שוויון בתוצאות. האסכולה השמרנית מכבדת את החוק ואת ההסכמים שבין בני הזוג, ואיננה ממהרת לכפות על בני הזוג שיתוף בנכסים שהם לא שיתפו בעצמם, אלא במקרים חריגים. עד כאן סקירה תיאורטית קצרה, ומכאן לתיק שלנו.
גבולות גזרה
מעשה בבני זוג שהיו נשואים במשך שלושים שנה. הבעל ביקש להתגרש בטענה שאשתו 'מורדת', כלומר לא קיימה איתו יחסי אישות זמן ממושך, וכן בטענה שהיא ניהלה רומן עם גבר זר. האישה לא הכחישה את העובדות ולאחר תקופת סירוב הסכימה לקבל את הגט, אך דרשה מחצית מדירה שהבעל קיבל בירושה לפני נישואיו בטענת 'כוונת שיתוף ספציפית'. בית הדין האזורי בחיפה קיבל את דרישתה, בטענה שהעובדה שבני הזוג חיו בדירה יחד במשך כשני עשורים מוכיחה כוונת שיתוף. הבעל ערער לבית הדין הגדול, וזה קיבל את ערעורו.
כאן התחיל העסק להתבלגן: בית הדין הגדול היה יכול לדון במקרה לאור הלכת השיתוף בלבד, ולקבוע שהאישה לא הוכיחה כוונת שיתוף ספציפית בנכס מצד הבעל. במקרה זה בג"ץ כלל לא היה דן בתיק. אלא שהדיינים מיכאל עמוס ומימון נהרי העלו את הטענה הבאה: הנכס הרי לא שייך לאישה, והשאלה היא האם הבעל נתן לה מחצית ממנו במתנה. אנו מעריכים שהבעל לא היה נותן לאשתו מתנה אילו היה יודע שהיא בוגדת בו, כתבו הדיינים, ולכן מקבלים את הערעור.
בנקודה הזו הסתבכו שופטי בג"ץ. השופט עמית העלה את "הלכת בבלי", אותה הלכה מלפני חצי יובל שבה קבע בג"ץ בין היתר שחלוקת הרכוש בין בני הזוג תיעשה לפי הדין האזרחי בלבד ולא לפי הדין הדתי. לדידו, עצם העובדה שהדיינים הזכירו את בגידת האישה מעלה חשש שהם לא הגיעו למסקנתם מתוך ניתוח נקי של החוק הישראלי, אלא עירבו שיקולים הלכתיים. בניגוד להלכה, שבה בגידה יכולה לשמש עילה לפגיעה בזכויות רכושיות, בחוק החילוני אין לה שום משמעות. עמית קבע כי "ענייני הרכוש בין בני הזוג אינם חלק מענייני הנישואין והגירושין שעליהם חל הדין הדתי", ולכן בית הדין הגדול חרג מסמכותו.
השופט דוד מינץ לא חלק על הקביעוֹת של 'הלכת בבלי', אולם הסביר שלא נכון ליישם אותם במקרה הנדון. מבחינתו, הדיינים הגיעו למסקנה שלהם מניתוח מקצועי של חוק יחסי ממון, והאזכור של הדין העברי היה "למעלה מן הצורך", כ"תנא דמסייע", ולא עליו התבססה ההכרעה. כיוון שכך, אין סיבה שבג"ץ יתערב.
וכאן אנחנו מגיעים לשטיין שטרף את הקלפים. שופט בג"ץ הטרי הוביל שני מהלכים. בראשון הוא שרטט את גבולות הגזרה הראויים שבין בג"ץ לבית הדין הרבני: "הלכה למעשה, מבקש השופט עמית לשנות את הכלל הנקוט בידינו מקדמת דנא, ולפיו אין אנו מתערבים בפסק דינו של בית דין רבני אלא במקרים צרים ומוגדרים", פותח שטיין בהצהרה הסותרת חזיתית את מורשת ברק. "מדובר בכלל יסודי וחשוב שבאמצעותו אנו מקיימים את האיזון, בו חפץ המחוקק, בין הדין הכללי לדין הדתי בענייני נישואין, גירושין ותוצאותיהם הממוניות. את האיזון הזה ראוי שנקיים ונשמר כמות שהוא, מבלי לשנותו". שטיין חוזר לנסיבות הספציפיות של התיק, מזכיר לקוראים שהבעל והאישה הסכימו שענייני הרכוש ביניהם יוסדרו בבית הדין, ומכריע כי אין בפסק הדיינים "שום טעות בדין שניתן לראותה כגלויה ומוכחת".
הוא עצמו, מציין שטיין, היה מגיע אולי למסקנה אחרת, אך מיד מוסיף הצהרה מדהימה על חשיבותה של הצניעות השיפוטית בבג"ץ: "דא עקא, דעתי בכגון דא איננה קובעת, מכיוון שהסמכות לקבוע את עובדות המקרה ולהחליט אם אלו מקימות שותפות שוות־זכויות ביחס לבית לא נתונה לי. סמכות זו כאמור מצויה בידו של בית הדין הרבני האזורי, כפוסק ראשון, ושל בית הדין הרבני הגדול, כפוסק אחרון. בית משפט זה רק בודק אם גבולותיה של סמכות זו נפרצו, ולאחר שנוכח לדעת כי אין זה כך, עליו לסיים את המלאכה אשר הופקדה בידיו". בום.
אבל חכו, זה עוד לא הכול. זוכרים את השאלה המשפטית? כזכור, מדובר בנכס של הגבר מלפני הנישואין שמעולם לא נרשם על שם האישה, והשאלה אם לתת לה חלק בו תלויה בכוונת השיתוף שלו. עמית מציין את תקדימי הפסיקה, שלפיהם בגידה לא יכולה להוות שיקול של בן זוג אם לשתף את בן זוגו בנכס. מדוע הוא חושב כך? כי זו בדיוק אסכולת ברק: אנחנו לא שואלים את הצדדים מהי העמדה שלהם, אלא מנחיתים עליהם את ערכי האדם הנאור. כאן מתערב שטיין ותוהה: מי אנחנו שנתערב בשיקולים הערכיים של בעלי הנכס?
הקשיבו לו: "השאלה אם בעליו הרשום והבלעדי של נכס מסוים, אשר הביא את אותו נכס אל תוך חיי הנישואין שלו, ויתר על שמירת זכויותיו והפך את בן זוגו לשותף שווה בנכס, היא שאלה אינדיווידואלית שהתשובה עליה (בהיעדר הקניה מפורשת) מצויה באורח חייהם ובאמונותיהם של בני הזוג. מדובר אפוא בשאלה שלגביה לא ניתן – וממילא לא רצוי – לקבוע כללים גורפים האדישים לאמונות, לערכים ולנסיבות החיים האינטימיים של בני הזוג. כל זוג לפי אמונתו יחיה ולפי אמונתו יחלק – או לא יחלק – את הרכוש האישי של כל אחד מבני הזוג. אנו לא נחליף את אמונתו באמונותינו.
"בדונם בשאלת השיתוף, בתי המשפט ובתי הדין מצווים על כן לדלות את קיומה או היעדרה של שותפות שוות־זכויות בנכס נשוא המריבה, מתוך דפוס החיים של בני הזוג וציפיותיהם ההדדיות. ציפיות אלו בהחלט יכולות לכלול את התנאי של נאמנות לבן הזוג במישור האינטימי. תנאי כאמור, ככל שהוא קיים, בתי המשפט ובתי הדין חייבים לכבד ולאכוף".
לשטיין יש אומץ. כמו נינג'ה ישראל, הוא מעז לאתגר מכשולים פרוגרסיביים שאף שופט שמרן לפניו לא חלם לצלוח. זהו, אין מה להוסיף.
