דרעי האמין שהוא זכאי אז ומאמין שהוא זכאי היום, אבל התנהלותו, שהוסיפה שיבוש על חשד, מלמדת הרבה על איך הוא עובד וחושבלפני שבוע כמעט פרצה פה מלחמה, אבל מי זוכר. הרי מאז הספקנו להפיל ממשלה, לאסוף את השברים שלה מחדש ולחייך יפה למצלמות "לנוכח האתגרים הלאומיים" (אחח, אתגרים, איזו מילה יפה).
ההיפראקטיביות התזזיתית הזו, ומסך העשן שהפוליטיקה והתקשורת עוטפות בו את עצמן, והשבוע במין שיא חדש של כל זה, מקשה עליהן להבין מה קורה שם למטה בכדור הארץ.
והרי החדשות: עם ישראל לא עצר את נשימתו בגלל סדרת הסערות הפוליטיות שעברנו פה בשבוע האחרון. לרגע אחד עיתונאי ארצנו נורא נהנו להרגיש כאילו אנחנו יותר אמריקה מישראל, יותר בית הקלפים מפולישוק, יותר קווין ספייסי מששון גבאי, אבל נו, על מי אנחנו עובדים. עמית סגל, הפרשן של המדינה (בהצלחה עם זה), צייץ: "לכן פוליטיקה זה כל כך כיף", אבל אני הקטנה, איך נאמר, פחות התחברתי. יש לי הרגשה שאם ברוח הימים הייתי קוראת "מי לאי־פוליטיקה אליי", היה לי יותר קהל מאשר לו.
וזה גרם לי לחשוב על סטארטאפ לאומת הסטארטאפ: אפליקציית חדשות לעיתונאים שמדווחת בזמן אמת מהיקום המקביל לטוויטר – כדור הארץ – מה הריקי כוהניות מחדרה חושבות. נראה לי נכון שהמידע משני היקומים יזרום זה לזה, ושיהיה איזה היזון חוזר ביניהם. לפלטפורמה השימושית הזו יקראו "מ'כפת לי", ובה דיווחים שוטפים ממיטב פרשני המציאות האמינים והמדויקים ביותר יקבלו סוף סוף את הבמה הראויה להם.
לאורי לוי מראשון־לציון ממש לא אכפת אם בנט "התקפל" או נהג באחריות, יוסי בלום לא עסוק בזהותו של שר הביטחון הבא, ושושי מצליח לא מתעניינת בשאלה מי התחיל ובגלל מי כמעט נפלה הממשלה. המילים קואליציה ואופוזיציה או שמותיהם של החבובים שיושבים שם לא יוזכרו באפליקציה. במקומם יוזכר הגשם, הפקק בכביש, הבוס העצבני והקפה שכמעט נשפך בתאונת עבודה קטלנית. משהו כזה פחות או יותר. בעולם של אפליקציות כבר לא מדברים על כותרות עיתונים שעוטפות דגים – צריך אגב להשיק מטאפורה חדשה לעניין הזה – אבל מה שהיה נכון לעולם של שלשום נכון שבעתיים לעולם של היום.
מרוב מידע ותזזיתיות וסערות ופרשנויות וציוצים ומחלוקות ואתגרים (הו אתגרים, איזו מילה נהדרת), לא רואים את יער הריקי כוהניות. אז בואו ואגלה את אוזנכם. בשורה התחתונה לריקי כוהניות אכפת בעיקר מהשורה התחתונה, שהיא 'פליז אל תקדימו את הבחירות סתם בגלל המשחקים הפוליטיים שלכם'. זה בסדר, הריקיות הפנימו שצריך לתת לפוליטיקאים קצת מרחב משחק, ושצריך לתת לחוט הצמר להתלפף בטופריהם הקטנים. אני אפילו לא בטוחה שהריקיות מרגישות שמשחקים בהן. בגזרה שלהן נרשמת בעיקר אדישות. כנסו כנסו לאפליקציית "מ'כפת", תיווכחו בעצמכם.
בעיות זיכרון
כשמאבדים קשר למציאות חושבים שיש כללים ויש עולם רגיל, אבל יש ישויות עליונות שמתנהלות מעליו. בנתיב האווירי הזה אין תמרורים וחוקי תנועה, לא צריך להתחשב בהולכי הרגל, וכשהרמזור מהבהב כתום ואז בוהק באדום, תשומת הלב לא נתונה לכך. בנתיב האווירי הזה עשן הסיגרים מיתמר לשמיים ומברך לשלום את ענני הנוצה הלבנים ואת הצוללות שמשייטות להן בהנאה.
על פי עדותו של שר הפנים, הלוא הוא אריה דרעי, הוא פשוט שכח שאיש העסקים אילן שרעבי העביר לחשבונו הלוואה בסכום של 200 אלף שקל. "זה נשכח מליבי", אמר להגנתו. עכשיו, ידידיי למעברי החצייה וכיכרות התנועה, ספרו לי אם גם אתם שכחתם לאחרונה שמישהו העביר לכם 200 אלף שקלים לחשבון ואופס, שכחתם להחזיר לו. איזה קטע מטורף, זה פשוט פרח מזיכרונכם!
המשטרה ממליצה להעמיד את דרעי לדין בגין עבירות מרמה, הפרת אמונים, שיבוש מהלכי משפט, עבירות מס והלבנת הון. אני מנסה להבין כיצד צצות כאלו בעיות זיכרון קשות, רחמנא ליצלן, לשר שהורשע בעבר בעבירות שוחד וריצה תקופת מאסר בכלא בעוון עבירות שוחד. ומסכן, אפעס, שכח גם את ההרגשה מאחורי סורג ובריח, ומי יודע, אולי אין דרך אחרת לעזור לזיכרון שבגד בו להתרענן קצת.
אריה דרעי מאמין לעצמו, וזה מה שעצוב. הוא האמין שהוא זכאי אז, והוא מאמין שהוא זכאי היום. חפותו אולי תוכח, אבל אפילו העובדה שלאחרונה הוא הוציא את הכסף מחשבונו ובכך הפר את הוראות החוקרים (הרב קנייבסקי התיר) והוסיף שיבוש על חשד, מלמדת הרבה על איך הוא עובד וחושב. מי שעומד מאחורי החוק ומלפניו ומעליו ומתחתיו, ורק לא לצידו, הוא העומד, או במקרה הזה היושב. לכאורה.
מושחתים לא יושבים ומחככים ידיהם בהנאה כשהם יושבים וסופרים מטבעות זהב. הם יושבים בלשכה שלהם בכנסת ובטוחים שהם בסדר גמור. פשוט בסדר גמור, רק שוכחים פה ושם דברים. שוכחים לאותת ימינה או שמאלה, שוכחים מהי המהירות המותרת, שוכחים לא להאיץ כל כך במדרונות תלולים. הכול בתום לב. רק תאונות קטלניות מחזירות אותם אלינו, לארץ האפשרויות המוגבלות, מזכירות את חוקי המשחק. שיש כללים ויש חוקים וציבור שחייבים לו דין וחשבון.
"ברוכים הבאים", יקבל את פניהם המכורכמות שלט, אחרי שישובו אלינו מהשחקים. 
