בני בכורי,
כשהייתי בן שלוש, סבא שלי התחיל לומר לי: "עוד מעט בר מצווה!", ואני הייתי צוחק. כך נהגנו עשר שנים. ואז, ביום בר המצווה שלי, סבא אמר: "רואה?"
כרגיל, סבא צדק. השנים חולפות כל כך מהר. אני רואה זאת היום, כשאני אבא. רק אתמול נולדת והפכת אותנו להורים, והיום אתה כבר בר מצווה. למרבה ההפתעה, גילינו שגם עכשיו אתה הופך אותנו. עד עכשיו היינו הורים שמגדלים, הורים שמחנכים, הורים שמטפחים. ועכשיו אנחנו צריכים להתחיל לעשות משהו אחר, ולא ברור לי בדיוק מה. אולי אנחנו צריכים פחות לעשות, ויותר להיות. אני מניח שעוד נגלה.
בר מצווה היא אולי השמחה הכי יהודית. כל עם וכל דת חוגגים כשנולד תינוק, וכולם חוגגים גם חתונה (העמים המעטים שעוד מתחתנים, כמובן). אנחנו חוגגים את שני אלו אחרת מהם, אבל בכל אופן השמחה מלווה אירוע טבעי, שלב מובהק במעגל החיים. אף גוי, לעומת זאת, לא חוגג בר מצווה. נכון שההתבגרות היא תהליך טבעי, והרבה עמים מציינים טקסי התבגרות. אך ההתבגרות היא תהליך ארוך ומתמשך, שנמשך באופן טבעי עד גיל שמונה־עשרה, ובתקופתנו המשונה אולי עד גיל שלושים.
ההחלטה לציין דווקא נקודה מסוימת ברצף הזה ולהגדיר אותה כשלב המשמעותי בהתבגרות אינה החלטה אוניברסלית; היא רק שלנו. הקביעה שילד חוגג בר מצווה דווקא בגיל 13 אינה משקפת את המציאות, אלא מכוננת אותה: מרגע הזה, אנחנו מצפים ממך שתתבגר. ראה זאת כמצווה.
עמים אחרים חוגגים את טקסי ההתבגרות שלהם בדרכים אחרות: יש ששולחים את הנער לצוד נמר, יש שבשבילם ההתבגרות היא בפעם הראשונה שהנער שותה וודקה, או יוצא עם בחורה. ההתבגרות שלנו היא לקרוא בתורה ולהיות חייבים במצוות.
לפעמים אני מגיע לחגיגת בר־מצווש שנראית כאילו הועתקה מסרט נעורים אמריקני. הילד הוא הכוכב, שמגיע לרחבת הריקודים בכניסה דרמטית לקול רעם התופים המשתולל, וסביבו מקפצים ומרעישים וגועשים, מדברים בשבחו ובשבח הישגיו הרבים, ומאחלים לו שימשיך לממש את עצמו. אני רואה ושומע וכואב לי הלב. כי אנחנו לא צריכים להמציא חגיגות התבגרות, וודאי לא להעתיק. יש לנו החגיגות המסורתיות שלנו. הילד המתבגר אינו כוכב, וגם אם הוא נפלא כמוך, האמת היא שעוד אין לו כל כך הרבה הישגים. יש לו בעיקר הרבה מה ללמוד ולעשות, לשמור ולקיים.
ומה לגבי המימוש? מימוש עצמי זה לחלשים. פעם שמעתי בבר־מצווה איך חברי החתן מברכים אותו: "שתזכה להגשים את עצמך, שלא תקשיב לְמה שאחרים אומרים לך, שתעשה רק מה שטוב לך". אשתי, אמא שלך, ראתה שאני עומד להתפוצץ, ולחשה לי: "חיימי, הם מתכוונים לטובה". ואני לחשתי לה בחזרה: "מה לטובה?! הם מאחלים לו שיתגלגל ברחובות הומלס שיכור בגיל 24". כדי לגדול, כדי לעשות טוב, אדם צעיר לא יכול לחפש את הטוב רק בתוך עצמו. אמא ואני מתפללים עליך, בננו, שלא תסתפק במימוש מה שכבר יש בך, אלא תלמד ותגדל עוד ועוד, תוסיף לקלוט לתוכך עוד תורה וחוכמה ואור וטוב, כפי שמצפה ממך אלוקינו. רבי יהודה הלוי כתב: "ואל תשיאך חוכמה יוונית, אשר אין לה פרי, כי אם פרחים". עד היום היית פרח, בני. אך מהיום כבר לא מספיק שתהיה חמוד ויפה ואהוב. מהיום נצפה ממך להבשיל לפרי.
אני מביט בך, בני, ורואה בפניך הטובות והיפות את פניו של אבי הטוב, שאת שמו אתה נושא, וכבר אינו כאן איתנו. ואז אני ממצמץ, ורואה בך גם את פניהם של נכדינו, שעדיין אינם כאן איתנו. סלח לי, ילד, על שאינני יכול להסתפק בכאן ובעכשיו. בכל עת עומדים מאחורי כתפיי אבותינו הקדושים, ושואלים אותי לאן אני הולך, ולאן הולכים ילדיי, אתה ואחֶיך ואחותך האהובים, ומה יהיה עם הדורות הבאים, ואלו שאחריהם. לחיים כאלה אני מזמן אותך עכשיו. ביום מן הימים תתחיל גם אתה לשמוע את אבותינו מאחורי כתפך.
עוד אל תעוף, גוזל. לא כנפיים אנחנו נותנים לך היום, אלא ספר. חזק ואמץ מאוד, לשמור לעשות ככל התורה הזאת. מהיום אינך רק בננו, אלא גם "בר מצווה", בנן של התורה והמצווה. הן לא יאהבו אותך יותר מאיתנו, אך הן ייקחו אותך למקומות שאנחנו לא יכולים לקחת אותך אליהם. נָתַּנו לך כל מה שיכולנו לתת, שמנו בך כל מה שידענו לשים. ישימך היום אלוקינו כאפרים וכמנשה.
