בתום הסיבוב השני של הבחירות המקומיות, קשה להתעלם מהבדל משמעותי בין תוצאות הבחירות בצפון ובדרום. בעוד בצפון רוב ראשי הערים הוחלפו, בדרום לא נרשמו כלל מהפכים. בחיפה, בירת הצפון, הודח יונה יהב לאחר 15 שנה. בנהרייה הובס ז'קי סבג לאחר 29 שנים, ובמעלות הודח שלמה בוחבוט אחרי 42 שנה. גם ראשי הערים בקריית־שמונה, בית־שאן, טבריה, צפת, סכנין ושפרעם הוחלפו. בדרום, לעומת זאת, ראשי הערים המכהנים נותרו בכיסאם. בבירת הנגב נבחר שוב רוביק דנילוביץ ברוב של 92 אחוזים מהקולות. בערי הנגב המערבי – אשקלון, שדרות, נתיבות ואופקים, נבחרו ראשי הערים המכהנים. בנגב המזרחי – ערד ודימונה, בדרום הקרוב – אשדוד, קריית־מלאכי וקריית־גת, וגם בדרום הרחוק – מצפה־רמון, רמת־נגב, הערבה ואילת, ימשיכו ראשי הרשויות בתפקידם. בירוחם, שער־הנגב, חורה ובני־שמעון, המקומות היחידים כמעט שיש בהם ראש רשות חדש, מדובר בפרישה מרצון של ראש הרשות הקודם.
זה לא מובן מאליו. היו מערכות בחירות מוניציפליות שבהם דווקא בדרום הוחלפו רוב ראשי הרשויות. כך קרה למשל בבחירות 2003. בקריית־גת, קריית־מלאכי, דימונה, ירוחם, מצפה־רמון ואופקים הודחו אז ראשי ערים מכהנים. בשדרות הצליח אז ראש העיר לגבור על יריבו רק בסיבוב השני. באר־שבע ונתיבות היו אז שתי הערים היחידות שבהן ראש העיר המכהן ניצח.
אז אפשר לחשוב שאין פה מכנה משותף ושלכל עיר יש הסיפור המקומי שלה, אבל אפשר גם להסתכל על התוצאות בראייה אזורית. בבחירות 2003, הסיבה המרכזית שהוזכרה אז למהפכים בדרום הייתה המדיניות הכלכלית של הממשלה, בהובלת שר האוצר בנימין נתניהו, שכללה קיצוצים נרחבים והביאה את הרשויות בפריפריה למצב כלכלי קשה.
היום, המצב הכלכלי בנגב שונה. התשתיות קיצרו טווחים, ורוב הערים מצויות בתנופת בנייה וצמיחה דמוגרפית. עדיין יש פערים בתחומי הבריאות, החינוך והרווחה, עדיין יש אתגרי תעסוקה, אבל התחושה הכללית טובה יותר. בנוסף, המנהיגות המקומית בדרום השכילה בשנים האחרונות לשלב ידיים לקידום האזור כולו, וגם שיתוף הפעולה הזה משדר אופטימיות שמקרינה על התושבים. בצפון, לעומת זאת, התוכנית הממשלתית לחיזוק האזור אינה מתקדמת בקצב הראוי, התקציבים אינם ממומשים במלואם, תשתיות התחבורה נמצאות בפיגור לעומת הדרום, ואין מהלך גדול ומחולל שינוי כמו מעבר בסיסי צה"ל דרומה. את מחיר האכזבה והתסכול ממדיניות הממשלה משלמים גם ראשי הרשויות המקומיות.
שתל את הגרעין
ביום שני האחרון נפטר בירושלים צבי בנדל, איש חינוך ותיק. שמו אינו מוכר לציבור הרחב, אך היו לו זכויות רבות לא רק בשדה החינוך, אלא גם בשדה ההתיישבות החברתית של הציונות הדתית. בסוף שנות השבעים היה בנדל ממניחי התשתית לבית מדרש (כולל) מר"ץ במבשרת־ציון, שעוד לפני הקמת הגרעינים התורניים שיגר עשרות משפחות של מורים ומחנכים להתיישבות ולחיזוק מערכות החינוך בפריפריה.
בית מדרש מר"ץ (מרכז צוותים), שבראשו עמד הרב אורי כהן, הוקם ביוזמתו של הרב שבתאי זליקוביץ בספטמבר 1974. הפעם הראשונה שבה שמע צבי בנדל על היוזמה הייתה במהלך אחת הצעדות לסבסטיה שהתקיימו באותה שנה. בנדל צעד שם לצידו של הרב זליקוביץ, והלה סיפר לו על הרעיון. תגובתו הראשונית הייתה הסתייגות. הוא טען שללא הכנה טובה בשטח וללא התארגנות קבוצתית, תושבי העיירות יתקשו לקלוט את המשפחות, והמשפחות עצמן יתקשו למצוא עבודה ודיור. אחרי שהשתכנע לתת סיכוי לפרויקט, התגייס בנדל למשימה כמלווה של המשפחות במקומות יישובן. אף שבאופן רשמי תפקידו הוגדר כמדריך פדגוגי, הוא עשה הרבה מעבר לכך. בנדל נסע ברכבו לעיירות פיתוח ולמושבים בצפון ובדרום, נפגש עם ראשי רשויות ומנהלי בתי ספר, ובכל מקום בדק היתכנות להתיישבות קבוצתית, אפשרויות דיור ומקומות עבודה.
אחרי כמה ניסיונות שכשלו, הגיעו בנדל וראשי מר"ץ לקריית־שמונה. הם פגשו שם את הרב צפניה דרורי, שהגיע לעיר עשר שנים קודם לכן כדי לכהן בה כרב הראשי האשכנזי. הרב דרורי, כך סיפר לי בנדל בעבר, לא נתן הרבה סיכוי לרעיון. "הוא לא האמין שהמשפחות יגיעו, והוא אמר להם את זה בפנים". למרות הערכתו הפסימית של הרב דרורי, באותה שנה הגיעו לקריית־שמונה שש משפחות של בוגרי מר"ץ.
אחת הנשים התלבטה עד הרגע האחרון אם לעבור לקריית־שמונה, בגלל חשש מהקטיושות הרבות שנפלו אז בעיר. בנדל אמר לה: אני יכול לנסות לשכנע אותך כמעט בכל תחום, אבל אם את פוחדת אל תלכי, כי אין לי מרשם נגד הפחד. בסופו של דבר המשפחה עברה לקריית־שמונה, ובנדל הבטיח להם: כשתהיה הפגזה על העיר, אני אגיע. ואכן, כששמע ברדיו שיישובי הצפון מופגזים, נסע בנדל מביתו כדי להיות עם המשפחות. באחד מביקוריו בעיר הוא פגש בעיצומה של הפגזה את אותה אישה שפחדה מהטילים. "שאלתי אותה לאן היא הולכת באמצע ההפגזה, והיא ענתה: יש לי ישיבת מורים".
בסוף שנות השבעים ובתחילת שנות השמונים הגיעו לקריית־שמונה משפחות נוספות של בוגרי מר"ץ, וכך, עוד לפני שתלמידי ישיבת ההסדר שהקים הרב דרורי החלו להתחתן ולהקים בתים, כבר נוצרה קבוצת משפחות של בוגרי ישיבות בעיר. בראייה לאחור אפשר לומר שהרב דרורי היה החלוץ הבודד, בוגרי כולל מר"ץ יצרו את התשתית הקהילתית, ובוגרי הישיבה יצרו את המסה הקריטית שביססה את הקהילה הדתית־לאומית בעיר.
במשך יותר משלושים שנה ליווה בנדל את המשפחות של כולל מר"ץ בצפת, בחצור, במירון, באילת ובמקומות נוספים ברחבי הארץ. הוא האמין בכוחה של הקבוצתיות לשימור המשפחות במקומות שבהן התיישבו, ולצד זאת דגל בהשתלבות של המשפחות במערכות החינוך הקיימות, ולא ביצירת מערכות חינוך חדשות. כאשר חלק מהמשפחות ביקשו לעזוב מחשש לפגיעה בחינוך ילדיהן, בנדל ניסה לשכנע אותם שתחושת השליחות המשפחתית תחפה על הקשיים ותעשה את העבודה. באחד הכנסים של בוגרי מר"ץ קרא בנדל לאחד מבוגרי בית המדרש שלא נשאר לגור במקום שאליו נשלח, ואמר לו: "תראה את כל ילדי הבוגרים כאן. לא תוכן להבחין מי הגיע מקריית־שמונה, מי מחצור ומי מירושלים. הם נראים בדיוק אותו דבר". 
