צביעות מדרגה רביעית נרשמה השבוע בהיכל התרבות הפתח־תקוואי, כשבמהלך נאומה של מירי רגב הושמעו, כרגיל באירועים כאלה, קריאות בוז קולניות. דברי שרת התרבות פתחו את טקס פרסי אמ"י (אגודת אמני ישראל), וכצפוי היא לא ויתרה על הזכות לעקוץ את המתדפקים על דלתות משרדה, והם לא התאפקו מלהשתלח בה. גם אנשי ימין המתנגדים לחוק "נאמנות בתרבות", שיזמה וקידמה השרה, יתקשו לא להגן עליה נוכח קרנפותם של היושבים בקהל – אותה קהילה תרבותית־לכאורה, שהתרגלה שהבמות וההיכלים ברחבי הארץ הם מועדון החברים הסגור שלה, ושלה בלבד. השבוע, למרבה הגיחוך, הם צעקו לרגב שלא לערב פוליטיקה עם אמנות. בפועל, תגובותיה הפרלמנטריות הבלתי מעודנות בעליל נולדו בדיוק בהיכלים הסגורים הללו, כאשר חברי האגודה יצרו לעצמם במה לשיח פוליטי חד־צדדי – לא רק באמנות שהביאו לשם, אלא גם בנאומי הזכייה שלהם בטקסים דומים.
כפי שכתבתי בעקבות עימותים קודמים בין רגב לאמנים הנ"ל, על הפוליטיקה האמנותית חתומים כמה וכמה יוצרים ושחקנים שהחליטו כבר לפני עשרים שנה להקדיש את נאומיהם לא לדמעות התרגשות ולפרגון ליוצרים שותפים, אלא לבנימין נתניהו. בשנת 1997 זכה הקולנוען המוערך אסי דיין ז"ל בפרס התסריט הטוב ביותר על סרטו "מר באום", וכשקיבל את הפסלון בחר לעסוק בעיקר בהכפשת ראש הממשלה הטרי. בהמשך הערב נקרא דיין לבמה פעם נוספת, כזוכה בפרס השחקן הטוב ביותר על אותו סרט, והפעם הסתפק בנאום של חמש מילים בלבד: "שוב תודה, ותעיפו אותו כבר!".
בין לבין הספיקה לעלות לבמה הזוכה בפרס השחקנית הטובה ביותר, אסתי זקהיים, על משחקה הנהדר ב"עפולה אקספרס". את עיקר דבריה נשאה מהדף בפנים חמוצות וקשות, בנאום אנטי־ביבי ואנטי־ימין בוטה וחריף. כשני עשורים אחר כך, ב־2015, היא הייתה חלק מקמפיין מרצ לכנסת, עם אותה נוקשות ואותו סבר פנים חמור ושונא. אם לחטוא לרגע בביקורת אמנות, לא היה הבדל רב בין תשדיר הבחירות בהשתתפותה למה שהשמיעה על במת הניצחון של האוסקר הישראלי, טקס שתפס את כל משבצת השידור בערוץ השני, ששלט אז על הפריים־טיים הטלוויזיוני.
מרגע שנכנסה למשרד התרבות, מתעקשת רגב להתנהל בעדינות של סמיטריילר בחנות חרסינה. אך אם מישהו בשמאל רוצה לבדוק את השורשים של מלחמת התרבות הזו, שהפכה אישית ממש, הוא יכול למצוא אותם בתמלול נאומי הזוכים בפרסי האמנות הישראליים לגוניהם.
בין אל־קאסם לאל־מידאן
אבל אין חשש, אמני ישראל לא יטרחו לבדוק את הסוגיה, ממש כפי שהם לא טורחים לקרוא את נוסח הצעת החוק שנגדה הם יוצאים בחירוף נפש. אילו ירדו לדקויות של החוק, שיעלה ביום שני הקרוב להצבעה במליאת הכנסת, היו מגלים שלמעשה הוא משרת אותם היטב.
אם תתקבל הצעת החוק, תוכל שרת התרבות להפחית או לשלול לחלוטין תקציבים ציבוריים המועברים למוסדות תרבות – בניגוד למצב הנוכחי, שבו רק שר האוצר מוסמך לעשות זאת. היום יושבת במשרד התרבות שרה פרו־ציונית, אך קשה לדעת אילו פנים חדשות תביא קואליציה עתידית למשרד הזה, כך שבמקום השמאל לא הייתי ממהרת לצאת נגדו. גם אם ממשלת שמאל לא תצליח לבטל את החוק המדובר – ואין סיבה שלא תצליח – היא תוכל להשתמש באותם כלים כדי לבטל תקציבים למפעלי תרבות מימין. ואז נראה אתכם מעלים הצגה על "צבא הגירוש" שפעל בגוש קטיף או נגד מלחמת אוסלו. אבל זה עוד הרע במיעוטו: גם אם רגב תקבע את משכנה במשרד התרבות לעוד שנים ארוכות, היא צפויה לגלות שהחוק הזה – ממש כפי שהוא – מזמן לה סנדול עצמי שאפילו שלומיאל דוגמת השוטר אזולאי לא היה מספיק מוכשר כדי להיתקע בו.
חוק הנאמנות בתרבות היה רע כבר בגרסתו הראשונה, אבל הפך מיותר ומזיק יותר ויותר ככל שלשו ודשו בו יועצים משפטיים שונים ושאר ידיים דביקות ונטולות היגיינה בסיסית. התוצאה היא תרכובת משונה שלוקחת את הגדרות היעדר נאמנות בתרבות ומסכמת אותם בחמישה סעיפים הנתונים לפרשנות גמישה. העיסה הזו לא תפחה ולא עתידה להעלות ניחוחות של חידוש אפוי היטב. להפך: היא תגרום לבתי המשפט להכריח את שרי התרבות לדורותיהם להעניק תקציב לכל מי שלא עונה במדויק על אחת מחמש ההגבלות. כך היה בדיוק סביב חוק מתן ההיתרים לכניסה לארץ: עד לא מזמן שר הפנים היה יכול לעכב, לפי שיקול דעתו, את כניסתו של אדם שאינו אזרח המדינה. החוק שקידם הימין במטרה להשאיר בחוץ כל מי שעוסק בחרם על ישראל או בפגיעה בה, הביא לקריטריונים מסורסים שיורדים לסעיפי־סעיפים עד להגדרה מינורית של מי שבאמת יש למנוע את כניסתו. וכך, לאחר שתומכת ה־BDS לארה אל־קאסם עוכבה בנתב"ג, החליט בג"ץ שיש לאשר את כניסתה. לא צריך להיות בית משפט של השמאל ולא היכל צדק ששולטים בו כוחות אנטי־ציוניים כדי לקבל החלטה כזו; מספיק לקרוא את החוק המדובר כדי לדעת ששר הפנים כבר אינו יכול לעכב אדם, אלא אם הוא עומד בהגבלות המפורטות בחוק. כלומר, במקום להגדיל את סמכויות השר, החוק עצמו צמצם אותן.
זה בדיוק מה שעומד לקרות במשרד התרבות לאחר שיתקבל החוק של רגב. אם לחזור לאל־קסאם – גם אם הייתה בעבר חברה בארגון להחרמת ישראל, היא צריכה רק להראות שאינה פעילה בו ברגע זה ממש, וכבר תוכל לחצות את טרמינל 3 בדרך לשנת לימודים באוניברסיטה יוקרתית בישראל; וכך גם מוסדות תרבות אנטי־ציוניים בעליל יצטרכו רק להראות שההפקה שהם מעלים אינה עוברת על הקריטריונים הנקודתיים של חוק הנאמנות בתרבות, וכבר בג"ץ יאלץ את רגב עצמה לתת להם תקציב נדיב ממשרדה. שרת התרבות פועלת סביב חוק הנאמנות כמו אדם שטרח וקנה שרשרת ומנעול משוכלל וחזק לאופני ההרים שלו כך שאיש לא יוכל לקחת אותם, אבל טרח להנגיש לכל עובר ושב את קוד הפתיחה של המנעול.

לתגובות: orlyg@makorrishon.co.il
