ביום ראשון בערב, אחרי נאום נתניהו לאומה, היה נדמה שגורלו של נפתלי בנט נחרץ. נתניהו כלא אותו בין שתי ברירות בלתי־אפשריות לכאורה: לממש את איומו לפרוש מהממשלה ולהפוך בעיני הימין לאשם העיקרי בנפילת ממשלת הימין, או להמיט על עצמו השפלה בלתי־הפיכה בעקבות הודעה על משיכת האולטימטום בעניין תיק הביטחון.
למרות סבר הפנים החמור של ראש הממשלה, הוא שידר חדווה. אפילו מתעביו הכרוניים באולפנים ובטוויטר הריעו לרטוריקה המרהיבה שבאמצעותה דיכא האריה הזקן מבלפור את ניסיון המרד של הכפיר הצעיר. הם היו משוכנעים שגאוותו הפגועה של בנט תגרום לו לדבוק באולטימטום, ולהגלות את מפלגתו לערבות האופוזיציה. מעטים האמינו שמנהיג הבית היהודי מסוגל לרדת מהעץ עד למחרת בעשר בבוקר. מסיבת העיתונאים שקבע לאותה שעה נתפסה כאירוע הוצאתו להורג בידי עצמו.
אבל במרחק של חמישה ימים בלבד מההתרגשות הגדולה, אפשר לקבוע שהיא נבעה מזיכרון קצר. מנהיגים בכירים יותר מנפתלי בנט ירדו במהירות מעצים גבוהים פי כמה, ולכן לא ברור מנין נוצרה התחושה שדווקא הוא נקלע למלכודת חסרת תקדים. מדוע אסור למנהיג הפוליטי של הציונות הדתית לשחזר את סיבוב הפרסה שמנהיגים קודמים עשו במצבי משבר? למה במקרה שלו מדובר ב"מופע התקפלות מהמביכים שעלו כאן", כמו שמישהו כתב ב'הארץ', ואילו אצלם בפרגמטיזם כריזמטי?
כמה דוגמאות: בן־גוריון נעתר לסגת מכל סיני יממה בלבד אחרי שהכריז על הקמת מלכות ישראל השלישית שם. מנחם בגין יצא לקמפ־דיוויד כשהוא מבטיח לשמור מכל משמר על יישובי ימית, ואחרי עשרה ימים חזר בלי אף יישוב. רבין הטיל מס סנסציוני על הבורסה, וכבר למחרת ביטל אותו. אריאל שרון האשים פומבית את ארה"ב בהפקרת ישראל והכריז ש"מהיום והלאה נסמוך רק על עצמנו", אבל שעות אחדות אחר כך התקשר לוושינגטון כדי להתנצל בפני ג'ורג' בוש. יוסף לפיד העביר ביוני 2004 "מסר חד־משמעי – לא נשב עם יהדות התורה בממשלה אחת", ומקץ חמישה שבועות בלבד נעתר לשבת איתה בממשלה אחת. "רק שור הוא עקבי", התנצל באוזני עיתונאים. יומיים לפני עריקתו לקדימה כתב שר הביטחון שאול מופז למתפקדי הליכוד ש"בית לא עוזבים". בנימין נתניהו הציב מגנומטרים בהר הבית, ומיד הסיר אותם.
בנט, לפחות, לא בגד בעקרונותיו כשירד מהעץ. הוא רק הכריז על חזרה לשגרה אחרי כישלון טקטי לאייש את הכיסא המתפנה של אביגדור ליברמן, לא כישלון אסטרטגי. יו"ר הבית היהודי היה חוטא לעצמו ולבוחריו אלמלא ניסה לחדור ללשכת שר הביטחון דרך חלון ההזדמנויות שהתפטרות ליברמן פתחה בפניו. למפלגה שהוא עומד בראשה יש השגות היסטוריות על אופן התפקוד של מערכת הביטחון, ואסור היה לו להתעלם מהאפשרות הנדירה לעמוד בראש המערכת ולטלטל אותה כמיטב הבנתו. לעת עתה הניסיון לא צלח, אבל מי שלא מנסה לא יצליח לעולם, ובאמתחתו של הפוליטיקאי המיומן והאנרגטי נפתלי בנט יש כבר כמה וכמה ניסיונות מוצלחים. הבולט והחשוב שבהם הוא כיבוש משרד המשפטים ב־2015. אז זה עבד, הפעם לא, אולי בפעם הבאה כן. בנט רץ למרחקים ארוכים. נפתלי איילה שלוחה.
במחצית הראשונה של הלילה שבין ראשון לשני, הוא אכן נטה להתפטר. למקורביו הסביר שהתקפלות תפגע קשות באמינותו, אף שלאורך כל המשבר הקפיד שלא לאיים במפורש בהתפטרות. הוא גם העריך באוזניהם שממילא הקואליציה תיפול בהקדם. אבל במחצית השנייה של הלילה נעתר לתחינות ולהיגיון, ובכך הפגין את אחת מתכונותיו הנאות: יכולת הקשבה. בניגוד לבכירים אחרים במערכת הפוליטית, בנט מאזין לא רק לעצמו. הוא הבין שישגה קשות אם יתפטר, וחזר בו בעוד מועד ובאלגנטיות. המאוכזבים העיקריים היו הכתבים, לא המצביעים. נאומו היה עשוי היטב, כמעט כמו נאום נתניהו בליל אמש. המשפט הכי יפה בו היה שעדיף להפסיד לראש הממשלה מאשר ליחיא סנוואר. אצל רוב מתנגדי נתניהו סדר העדיפויות הפוך.
"אנחנו מסירים את כל דרישותינו הפוליטיות ונעזור לראש הממשלה לנצח", בידל בנט את עצמו מהם. הוא לא יעשה לנתניהו מה שעשה לליברמן בשבועות האחרונים, ומוטב כך. השתלחויותיו בשר הביטחון היוצא תרמו רבות למשבר הכמעט סופני שממשלת נתניהו נקלעה אליו ביום רביעי שעבר, ובכל מקרה הייתה פסולה. בין שותפים לעבודה יש דרכים אחרות להטחת ביקורת. למרבה המזל, כאמור, שר החינוך מסוגל לפשפש במעשיו ולשפר את התנסחויותיו. בממשלה הבאה הוא וליברמן עשויים לשבת שוב, לא ברור על אלו כיסאות בדיוק, וללחום כתף אל כתף ביחיא סנוואר.
