כמה טוב שאין בחירות עכשיו. הממשלה הזו צריכה להשלים את ימיה, להוביל סדר יום לאומי ולא ללכת להרפתקת בחירות שאחריתה לא ידועה.
דווקא העילה לבחירות שלא קרו, לפחות בינתיים, הייתה חיובית: החיים עצמם. לא "חוק סער", לא העבודות בגשר יהודית בשבת, לא התאגיד ולא פייק־משבר אחר. הפקרת הביטחון בדרום הארץ, כפי שנראתה כאן בשבוע שעבר, היא משבר של ממש שעליו אכן ראוי לפרק קואליציות. ההכלה השערורייתית, התירוצים, השקרים לציבור־ כל אלה הם סיבה מספקת למשבר.
ועדיין, גם את המשבר הזה ראוי לראות באור הפוליטי שלו. ליברמן ישב במשך שנתיים וחצי על כיסא שר הביטחון. הוא יישר קו עם ראשי מערכות הביטחון, הרים את ידו נגד פינוי חאן אל־אחמר במועד שנקבע, נכנע למדיניות של אי־הריסת בתי מחבלים, והוביל מדיניות הבלגה מוחלטת מול שריפות, צעדות אלימות וטילים מעזה. יום אחד הוא הבין שאוזלת היד הזו עוד תוביל להיעלמותו הפוליטית, אז הוא קם והלך.
"אנחנו בתקופה ביטחונית מורכבת, זה לא הזמן לבחירות", הכריז ראש הממשלה השבוע בפריים־טיים טלוויזיוני, וכבש את לבבות הישראלים. הפחד הקמאי התמידי מהאויב הסמוי מן העין שב ופרח. איראן, סוריה, חיזבאללה, ולכו תדעו, אמרו לעצמם הישראלים הפטריוטים הפשוטים, אולי מתבשלת לה איזו מכת מחץ בעזה. ראש הממשלה הצליח למחוק את הביזיון העזתי מהשבוע שעבר, לגמד את ההתפטרות של ליברמן, לתקוע את בנט ושקד פוליטית ותדמיתית, ולהשכיח את האמירה השערורייתית של השר המקורב אליו, צחי הנגבי, כמה ימים קודם לכן בגל"צ.
אני יודעת שהנגבי התנצל ושבמציאות חיינו הקדחתנית דבריו כבר הספיקו להישכח, אבל חשוב לשוב ולהקשיב למילותיו. הן לא היו פליטת פה אלא משנה סדורה של ממשלת הימין הזו, תעודת עניות של ממש. הנגבי סיפק דברי סנגוריה נלהבים לחמאס, ש"פעל מתוך עילה" ו"התגובה שלו הייתה מינורית", וזלזל עד כאב בסבלם המתמשך של תושבי הדרום שחטפו 460 טילים תוך פחות מיממה. "יש הבדל בין בירתה הכלכלית של ישראל או נתב"ג, ליישובים אחרים". זה מה שאומר שר שרגע לאחר מכן, כשנשאל על תיק הביטחון, הגדיר את עצמו כ"מתאים הרבה יותר מאחרים" לתפקיד, ונפתלי בנט הוא הבעיה?
לא נכון היה מבחינת שקד ובנט לפרוש מהממשלה רק על מינוי פרסונלי. אני, אגב, מאמינה שבנט לא רצה את תיק הביטחון רק בגלל הכבוד או הג'וב, אלא כיוון שהוא אכן מאמין שהוא יביא את השינוי. אבל זה שינוי שלא יבוא בשנה אחת, זו שנותרה לכהונת הממשלה. לכן הטיפוס על העץ הזה לא היה נכון, וטוב שירדו ממנו ולא פירקו את הממשלה. ב'ארץ נהדרת' אוהבים להציג את בנט כילד קטן ונודניק, אבל מערכת הביטחון שלנו צריכה בדיוק את זה: את ההוא שיודע לשאול, שמעז לערער על הקונספציה הקיימת, לטלטל את המערכת החלודה ולדחוף אותה קדימה גם אם היא לא רוצה לרוץ. זה בנפשנו.
צוואר הבקבוק
השבוע ביקר בנט (בהשוואה קצת מוגזמת, יש לציין) את מוסד הפרקליט הצבאי ואת המשפטיזציה בצבא. כולם עטו עליו, כולל ראש הממשלה. אבל תכלס, הוא לא צודק? המשפטנים לא מגבילים את פעולות צה"ל? לא מכניסים יועצים משפטיים לחמ"לים של צה"ל? לא מגבילים פעולות שיכולות להציל חיים בגלל שיקולים משפטיים? בטח שכן, זה קורה כל הזמן. הרי מערכת הביטחון עצמה לא הורסת בתי מחבלים אף שזה מה שנכון לעשות ביטחונית ואף שזה יכול להציל חיי אדם, רק בגלל פחד משפטני. אז מה כולם קפצו השבוע? אולי ראש הממשלה, בגלל איבה אישית, לא מעוניין לראות את בנט בראש מערכת הביטחון, אבל מי שנתן לליברמן את הצ'אנס – ראוי שייתן אותו גם לבנט.
לא ברורה לי האיבה בין שתי המפלגות האחיות האלה, הבית היהודי והליכוד. הדברים שהשמיעו בכירים בליכוד נגד השר בנט והשרה שקד בלהט המשבר היו מדהימים. אפילו כלפי חמאס דיברו בצורה רכה יותר. ליברמן, האיש שחולל את הסערה ושבגללו פרץ המשבר הפוליטי הזה, זכה למבט סלחני לעומת לורד וולדמורט בנט. גם בבית היהודי לא טמנו ידם בצלחת ופרסמו הודעה תמוהה, שאם בנט לא בביטחון זו לא ממשלת ימין. נו באמת, זה המבחן? לא חאן אל־אחמר, לא ההבלגה הפושעת, לא המסתננים ולא פסקת ההתגברות, אלא מי יושב בכיסא שר הביטחון? המפלגות הללו צריכות ללכת יד ביד מול האתגרים של ישראל, ואז השמיים יהיו הגבול. סמוטריץ עם קיש, שקד עם לוין, בנט עם ביבי. יחד. לא בגועל, בקנאה ובלכלוך.
ואחרי שכולם התהדרו השבוע ב"ממשלת ימין", וכמעט הלכנו לקלפי תחת עננת "מי הפיל את ממשלת הימין" ופלאשבקים מ־92' ופחד אוסלו מהדהד בלבבות, אולי כדאי שממשלת הימין, בחודשים הספורים שנשארו לה, אכן תפעל כמו אחת כזו. לא חסרות דוגמאות מה עוד צריך להספיק ולעשות בחודשים שנותרו: לגבש מתווה להרחקת המסתננים, לפנות את חאן אל־אחמר, להציף שוב את פסקת ההתגברות, לסלק את הכוח הרב־לאומי TIPH מחברון, להגביל מימון והתערבות אירופית חצופה בענייניה הפנימיים של ישראל, להרוס בתי מחבלים ללא שיהוי או היסוס, ולאשר תוכניות בנייה ביהודה ושומרון, כמה שיותר, ובהקדם האפשרי. כל זאת לצד מדיניות בלתי מתפשרת בעזה. ובבקשה בלי ביזיונות כמו בשבוע שעבר .
יש צוואר בקבוק, וקוראים לו ראש הממשלה. הרבה מההחלטות הללו מגיעות לפתחו, נדחות או ממוסמסות. עכשיו זה המאני־טיים שלו, המבחן. רצית להשאיר את ממשלת הימין? גם אני. רק בבקשה, תפקדו כמו ממשלת ימין, ולא ממשלת שמאל־מרכז. זה תלוי בך. 
