כשגילו המתיישבים האמריקנים בקליפורניה את עצי הסקויה הענקיים ברכס הסיירה־נבדה, הם החליטו לשמור עליהם מכל משמר. הסכנה הברורה והמיידית מבחינתם הייתה, באופן טבעי, שרפות, וההוראה הייתה ברורה: למנוע בכל מחיר את התרחשותן בקרבת העצים, שהפכו במהרה למותג ומוקד משיכה תיירותי. אלא שבחלוף כמה עשורים התגלתה תמונה מוזרה: כמה מהעצים החלו לגלות סימני קמילה, וחמור מכך – הרבה פחות עצי סקויה חדשים החלו לנבוט באזור. אחרי שנאלצו לכרות את אחד העצים, גילו המומחים נתון מדהים מניתוח טבעותיו: במהלך חייו של עץ סקויה, אחת לכל 5־15 שנה הוא נאבק בשרפה שהשתוללה סביבו, ושרד.
בהתחשב בכך שחלק מעצי הסקויה בקליפורניה צומחים על תילם מאז ימי בית שני, מדובר במאות שרפות שפרצו בדרך כלל כתוצאה מסופות ברקים והשתוללו סביב עצי הענק. השרפות כבו בסופו של דבר, והעצים המשיכו לגבוה ולגדול. מאז ועד היום, הפארקים הלאומיים שבהם שוכנים עצי הסקויה יוזמים שרפות מפעם לפעם סביב העצים, ובכך מאפשרים שלושה דברים עיקריים שחיוניים להמשך קיומם: יצירת חלל פתוח לאוויר ולמים, בקיעת זרעים, והחדרת מינרלים לאדמת היער. שרפה אינה תמיד ובהכרח בשורה רעה. לעיתים היא אפילו הכרחית לשימור הקיים ולהמשכיותו.
ביער ממשלת הימין פרצה שרפה כזאת בשבוע שעבר. פרישתו של שר הביטחון אביגדור ליברמן הייתה הניצוץ הראשון, ובמהרה התרחבה האש ואיימה לאחוז גם בנפתלי בנט ובאיילת שקד, בדרך לפרישת הבית היהודי מהממשלה. באמצעות נאום פוליטי בנוי לתלפיות כהרגלו הצליח ראש הממשלה להשתלט על הלהבות ברגע האחרון, סנדל את ראשי הבית היהודי וכמעט כפה עליהם הישארות בקואליציה. ממשלת הימין שרדה, אף שהיא נשענת כעת על 61 חברי כנסת. האש כובתה, גם אם הגחלים ממשיכות ללחוש.
צילום: איי.אף.פי
לא צריך להיות פרשן פוליטי כדי להבין שהימין הישראלי מרגיש בשנים האחרונות "על הסוס". אין לו מתחרים אמיתיים בשטח, וגם מי שמנסים להתמתג כטוענים לכתר נאלצים לעשות זאת בהתחפשות אליו. מרצ, מפלגת השמאל הציונית היחידה שאינה מתביישת להצהיר כי היא שמאל, נושקת לאחוז החסימה בסקרים האחרונים. הימין הוא עץ סקויה ענק שניצב בבדידות מזהרת במרחבי יער הפוליטיקה הישראלית, וכל השאר נדמים כשיחים ועשבייה מיותרת שאין טעם להתייחס אליהם או לחשוש מפניהם. אבל בדיוק כמו הסקויה, גם ממשלת הימין זקוקה לשרפה שתנער אותה אחת לכמה זמן. מצבה של קואליציית נתניהו השבוע הראה זאת כשחברת כנסת אחת נאלצה להגיע עם עמוד האינפוזיה שלה למליאה כדי לא להעניק רוב לאופוזיציה. זה נראה אולי מתסכל ומיותר, אבל המצב נחוץ כדי להעיר את המחנה הלאומי כולו ולהדליק נורת אזהרה: לא לעולם חוסן.
השמאל התאכזב מאוד השבוע מהישרדותה של ממשלת הימין. זה טבעי, ואפילו ראוי. אבל גם לא מעט אנשי ימין הביעו אכזבה מכך שנתניהו הצליח לשמר את שלטונו. גם אותם אפשר להבין. יותר מדי שנים לא שלטה כאן ממשלת שמאל, והזיכרונות מהימים הרעים הללו מיטשטשים ככל שחולף הזמן. אני, לעומת זאת, לא שוכח.
אני לא שוכח את ליל הבחירות ב־1992. הייתי אז רק נער בן 17, אבל זכורה לי היטב תחושת החרדה כשהתברר שהשמאל בראשות יצחק רבין ניצח את הימין בראשות יצחק שמיר. אחרי כמעט 15 שנים רצופות של שלטון ימין, גם אז היו כאלה שקצת שכחו מה זה לחיות תחת ממשלת שמאל. ואז הגיע אוסלו.
אני גם זוכר היטב את אותו "שחר של יום חדש" ב־1999, כאשר אהוד ברק ניצח את נתניהו, ואת האינתיפאדה השנייה על מוראותיה, שהגיעה כמעט מיד לאחר מכן. אני זוכר גם ממשלת "ימין" שגירשה את תושבי גוש קטיף וצפון השומרון מבתיהם, אבל זה בדיוק העניין: לפחות עד עכשיו – ואף שבשמאל יש שמציעים לו את זה בלי בושה ובגלוי – נתניהו אינו שרון. למרות "עומק החקירה", אין שום רמז על "עומק עקירה".
נכון, בנימין נתניהו אינו איש האיחוד הלאומי. גם לא איש הבית היהודי. יש לי ביקורת על התנהלות ממשלתו בנושאים כאלה ואחרים. תמיד אפשר יותר, ותמיד צריך גם לדרוש יותר. אבל בסך הכול יש כאן ממשלת ימין שעושה דברים לא רעים, גם באופן אקטיבי (בעיקר במערכת המשפט, אבל לא רק), גם באופן שבו אינה מערימה מכשולים מיותרים על ההתיישבות ביהודה ושומרון, וגם בסוגיות חברתיות וכלכליות. לעיתים נראה שהדברים האלה נתפסים אצלנו כמובנים מאליהם. ובכן, הם לא. מדי פעם טוב שיש שרפה מבוקרת המזכירה לנו שקואליציה אינה אמורה להיות פיקניק, אלא מאבק אידיאולוגי עיקש ויומיומי עם בני פלוגתא שרוצים להפוך את הכול.
נפתלי בנט ואיילת שקד קיבלו השבוע החלטה קשה. לא קל לעמוד מול פני האומה ולהסביר שהאולטימטום שנתת רק יום קודם פרח ונעלם כלעומת שבא, ופניית הפרסה הזאת עלולה לפגוע בהם פוליטית. אבל בשורה התחתונה והחשובה הם עשו את הדבר הנכון – השאירו ממשלת ימין לכהן עוד כמה חודשים. ומעל לכל החישובים הפוליטיים הקטנים, מעל לכל הפרשנויות והתככים והיצרים האישיים – יש כאן ספינה שממשיכה לשוט בכיוון הנכון בים הסוער, במקום לסובב את ההגה בחדות ולפנות לאיזה חוף עלום ששמו בחירות מוקדמות שלא במועדן. המלחים יכולים להמשיך לריב עם רב החובל. זה בסדר, רק שהספינה תמשיך לשוט.
