הבחירות לראשות עיריית ירושלים חלפו והשאירו טעם מר בפה. משני צדי המתרס, החרדי והליברלי, נאמרו דברים קשים והופצו פייק־ניוז שקריים על "השמאלנות" של ברקוביץ או על מכירה כללית של העיר לחרדים, שיוחסה לליאון. הקמפיינים הללו היו אפקטיביים משום שהם לחצו על נקודות רגישות, המעוררות חששות ופחדים עמוקים אצל המצביעים.
אחד הנושאים שעלו במערכת הבחירות היה גורלן של "השכונות המעורבות" (קריית יובל, הגבעה הצרפתית, גילה ועוד), שבהן התגורר עד זה לא מכבר הציבור הכללי (חילוני ודתי), ושבשנים האחרונות עוברות שינוי דמוגרפי עקב זליגה של זוגות צעירים חרדים אליהן, לאחר שלא מצאו פתרונות דיור בשכונות החרדיות. המאבק על זהותן של השכונות המעורבות נתפס על ידי שני הציבורים, החרדי והכללי, כקריטי לאפשרות הישרדותם והתפתחותם בעיר. הציבור הכללי חושש שהגירה של החרדים לשכונות תוביל להתחרדות מואצת ולדחיקתו מרוב השכונות היהודיות בעיר. החרדים, לעומת זאת, חוששים שקיבוען של השכונות המעורבות כשכונות המיועדות לציבור הכללי תמנע מהם לזכות לתנאים שווים והוגנים בתחום החינוך והתרבות.
הצרה היא ששני הצדדים צודקים בחששותיהם. החשש מהתחרדות השכונות איננו פרנויה של הציבור הכללי, אלא תחזית המבוססת על תקדימים רבים. למעשה, ברוב המקרים בירושלים שבהם ציבור חרדי חדר במספרים משמעותיים לשכונה של הציבור הכללי, התהליך הסתיים בהתחרדות השכונה. רמת אשכול, נווה יעקב ורוב האזורים של שכונת רמות הן רק דוגמאות עדכניות לתהליך שקרה קודם לכן בשכונות נוספות.
מצד שני, גם התלונות של הציבור החרדי על יחס מפלה כלפיו בשכונות המעורבות נכונות ומוצדקות. כדי להילחם בהתחרדות השכונות המעורבות נקטה עיריית ירושלים בראשות ניר ברקת מדיניות של מניעת שירותים עירוניים לציבור החרדי שעבר אליהן. תקופה ארוכה לא הוקמו גני ילדים או בתי ספר חרדיים ולא ניתנו שירותי תרבות ייעודיים לציבור הזה בתוך השכונות המעורבות. בראשית 2017, כתוצאה מלחצים כבדים מהשטח, נחתם הסכם חלוקת השכונות עם נציגי הציבור החרדי, שהכיר בשינויים הדמוגרפיים שחלו בשכונות המעורבות. העירייה נאותה לספק שירותים בסיסיים לתושבים החרדים בחלק מהשכונות (קרי, הקמת גנים ולא בתי ספר). לעומת זאת שכונות מסוימות (כמו הגבעה הצרפתית, למשל) הוכרו כחילוניות ובהם העירייה איננה מספקת שירותים לציבור החרדי.
בלי אפליה, בלי כפייה
לכאורה, המדיניות של עיריית ירושלים מובנת. הטלת מגבלות על מתן שירותים עירוניים היא כל מה שהעירייה יכולה לעשות כדי למנוע את ההתחרדות ולאפשר לאוכלוסיות מגוונות לחיות בירושלים. מצד שני, היא לא הוגנת כלפי הזוגות הצעירים החרדים שרכשו או שכרו בית בשכונה מעורבת כחוק, ובסך הכול רוצים לקבל שירותים עירוניים כמו כל תושב אחר. מדוע לילדים חרדים במספר מתאים לא תפתח העירייה גן ילדים בגבעה הצרפתית, רק בגלל שהיא הוגדרה כשכונה המיועדת לציבור הכללי? האם אין כאן אפליה בוטה, שפירושה דחיקת הזוגות הצעירים החרדים מירושלים והעדפה של תושבים אחרים?
מעבר לשאלת ההגינות, לא נראה שהמדיניות הזאת גם יעילה במיוחד לעצירת ההתחרדות. ההתעמרות של עיריית ירושלים בציבור החרדי בקריית יובל עד הסכם השכונות, לא הובילה לעצירת ההגירה החרדית לשכונה. עובדה היא שבהסכם השכונות נאלצה העירייה להכיר במצב בשטח, ולפתוח עשרות גני ילדים חרדיים חדשים. אבל הייתה למדיניות הזאת תרומה ברורה לדם הרע שנוצר בין החרדים לציבור הכללי, שבאה לידי ביטוי באווירת המלחמה בעיר בבחירות האחרונות.
לכן כדאי לנסות דרך אחרת, אשר בה שני הצדדים מרוויחים ולא נבנים מחורבנו או אפלייתו של האחר. במקום לדחוק את החרדים מהשכונות של הציבור הכללי, צריך לשלבם באופן מוצלח בתוך המרקם השכונתי הקיים. זוגות צעירים חרדים העוברים לשכונות המעורבות צריכים לקבל את כל השירותים העירוניים ללא כל אפליה. מצד שני, עליהם לדעת שהם אינם עוברים למרחב חרדי הגמוני אלא למרחב ציבורי כללי. אסור שההגירה החרדית תלווה בכפייה דתית או תשנה את אורחות החיים הרגילים של הציבור הכללי במרחב השכונתי. נדרשת גם רגישות לשמירת הפרהסיה של השכונות המעורבות.
במקביל, על העירייה או המנהל הקהילתי לעודד פעילות של גרעינים משימתיים של צעירים מהציבור הכללי, שיפעלו לחזק את הקהילות הוותיקות הלא חרדיות הגרות בשכונות. לצד צעדים אלה יש לעודד יצירת פורומים של שיח בין קהילתי בתוך השכונות, אשר יכלול גם את התושבים החרדים, כדי לאתר קונפליקטים שצצים במרחב השכונתי וללבנם. הדרך הזו עשויה למנוע את התחרדות השכונות המעורבות, אך גם להשיג מטרה לא פחות חשובה: שילובו של הציבור החרדי בתוך המרחב הישראלי הכללי.
