ויכוח חשוב מאין כמותו נפתח לאחרונה מעל דפי מקור ראשון בידי פרופ' רון שפירא. הטיעון המרכזי של שפירא היה שההסתה מהשמאל הרבה יותר מסוכנת מזו שמימין, מפני שפיגועים רבים וחמורים נעשו ונעשים בידי אזרחי ישראל שמזדהים עם המאבק הפלסטיני, והאווירה והדיבורים הנשמעים בשמאל הישראלי מעודדים אותם. העובדה שהאזרחים הללו הם ערבים לא יכולה להתקבל כאבחנה בחוגי השמאל הליברלי, הרואה בה גזענות. לעומתו כתב אורי זכי שאין שום בסיס אידיאולוגי משותף לשמאל הליברלי ולמפגעים הללו, המושפעים בעיקר מהסתה דתית מוסלמית או לאומנית. הוא אף רימז על הקבלה בין ההסתה הערבית להסתה יהודית דתית ולאומית. מכאן מסקנתו שבמבחן התוצאה רק הימין, עם האידיאולוגיה הדתית־לאומית של המתנחלים, מסוכן.
כמי שחי בתוך עמי אני קורא ושומע כבר שנים רבות את העיוורון הזה בחוגי השמאל הליברלי, ולכן צריך להבהיר: גם אם מתנחלים ממלכתיים ומצביעי ימין הדוגלים בעם אחד חיים לצד קנאים ביישובים ובקהילות, וגם אם הם מתפללים באותם בתי כנסת, אין להם שום בסיס אידיאולוגי משותף.
מהי נקודת ההבחנה בין ממלכתיים לקנאים? קבלת הכרעה ממלכתית דמוקרטית גם נגד אמונות יסוד. לאורך כל הדרך, כאשר מדינת ישראל וצה"ל פינו אותנו מסבסטיה ועד קטיף, המתנחלים הממלכתיים קיבלו את ההכרעה בהפגנות, במחאות, בדיבורים קשים ובבכי, אבל קיבלו. אחד השיאים היה בכפר־מימון, כשהקנאים רצו לפרוץ באלפים לעבר גוש קטיף ולמנוע בכוח את הפינוי, בעוד הרבנים ואפי איתם עצרו בעדם.
עד היום הקנאים טוענים שהיה אפשר למנוע בכוח את הפינוי, להכריח את צה"ל להישאר בתוך גוש קטיף ולשלוט בעזה, ולא היינו מגיעים לאסון המדמם של עוטף עזה כיום; ואילו הממלכתיים טוענים שאי אפשר לכפות על עם ישראל בכוח שום דבר, ואם ממשלת ישראל והכנסת החליטו, אפשר רק למחות, וללמוד לקח.
מי שטוען שאין בסיס משותף בין השמאל הליברלי לרדיקלים מעודדי הטרור חייב להבין שאותו הדבר נכון גם בצד השני – אלא שמספר הקנאים היהודים פחות לאין שיעור ממספר הקנאים הערבים, וכוונתי רק בין אזרחי ישראל. מי שלא מאמין לפער הזה מוזמן לבדוק את הנתונים בשב"כ ובמשטרת ישראל.
כאן השאלה העיקרית המופנית לשמאל הליברלי. אתם מאמינים בכל ליבכם שמדינת ישראל חייבת לסיים את "הכיבוש", וזה תנאי חיוני לקיומה ובעיקר לצדקת קיומה, בגלל ערכי המוסר היהודי והאוניברסלי; לעומת זה, המתנחלים הממלכתיים מאמינים בכל ליבם שהפלסטינים רואים את כל מדינת ישראל כ"כיבוש", ושחמאס ישתלט על כל מקום שצה"ל יצא ממנו ועל כל יישוב יהודי שיפורק חלילה, ושכל גוש דן יהפוך לעוטף עזה; לכן חיזוק ההתנחלות הוא תנאי חיוני לקיומה של מדינת ישראל, ובעיקר לצדקת קיומה, בגלל ערכי ההיסטוריה היהודית והאחיזה במרחבי ארץ ישראל.
והנה השאלה: האם אנשי השמאל הליברלי יקבלו הכרעה דמוקרטית נגד אמונתם? האם לא יעזבו את הארץ מתוך ייאוש? האם לא ייתנו את ידם לארגוני החרם נגד ישראל? מי שמוכן בשמאל הליברלי לקבל הכרעה ממלכתית דמוקרטית של עם ישראל נגד אמונותיו, ולו גם בכאב עמוק ובגבולות המחאה, הוא בן שיח שלי ושל המתנחלים הממלכתיים, שהם הרוב המוחלט ביישובי יהודה ושומרון, כמו שהיו הרוב המוחלט ביישובי קטיף. מי שלא יקבל הכרעה, ויצדיק אלימות, אין לו ולנו בסיס משותף.
הקנאים בכל המחנות מזינים אלה את אלה, ומנסים ליצור את הרושם שרוב הציבור מאחוריהם, אבל אין לזה שחר. אני זוכר הפגנה של גוש אמונים מול משרד ראש הממשלה. כשהגעתי ראיתי קבוצה קטנה של אנשי "כך" שניצבו בשורה הראשונה צמודים לחבל הקדמי, ודגלים ושלטים בידיהם. ניסינו בנועם וגם בוויכוח נוקב להרחיק אותם, אבל הם אמרו: "יש לנו זכות מלאה להפגין בדיוק כמוכם, ואם אתם רוצים לסלק אותנו, תביאו משטרה. לא עברנו על שום חוק". שאלתי אותם למה באו רק 11 איש, בעוד אנחנו מביאים אלפים. הם ענו לי בלי להתבלבל: 11 איש עם שלטים בשורה הראשונה מכסים את מרחב הצילום של הטלוויזיה. ככה משתלטים על דעת הקהל. בהפגנות הבאות כבר הצבנו מראש חבורות צעירים בשורות הראשונות.
