כמה ימים לפני הסיבוב השני בבחירות לרשויות המוניציפליות התקבלו דיווחים על שיחות טלפון לבוחרים ירושלמים פוטנציאליים, רובם ציונים-דתיים, ובהם נשמע קולו של הרב חיים דרוקמן, שקורא להצביע למשה ליאון לראשות העיר. הרב דרוקמן אף פרסם מכתב תמיכה בליאון, מי שבשבתו כחבר מועצה ב-2017 התערב למניעת סגירת הפנימייה הצבאית אור עציון, ממפעלותיו של הרב דרוקמן. עוד קודם לכן דווח על התמיכה הזו, שהושגה לאחר שנציגי הבית היהודי בירושלים התחבטו בשאלה באיזה מועמד עליהם לתמוך; הרב דרוקמן הורה להם לתמוך במועמד הסרוג, וגייס את מעמדו התורני והציבורי כדי להפיץ את הבשורה.
שמו של הרב דרוקמן עלה לכותרות שוב בשבוע שעבר, ולא בהקשר תורני או חינוכי: דווח כי ראש המל"ל, מאיר בן שבת, נשלח מטעם ראש הממשלה לביתו של הרב במרכז שפירא, כדי שזה ישכנע את שרי הבית היהודי לא להתפטר מן הממשלה. גם אם לא היו דברים מעולם והשניים שוחחו ביניהם על תורת הרב קוק, שני הסיפורים הללו – שבמקרה או שלא במקרה, עוסקים באותו אדם, רב בעל זכויות רבות ועשייה מרשימה – הם עדות למגמה מדאיגה בכל מה שקשור למעמדם של רבנים בציונות הדתית.
סיפור הבחירות בירושלים ממחיש זאת. בימים שלפני הסיבוב השני, התעלומה המרכזית הייתה במי יתמכו החסידים, האם בליאון או בברקוביץ; ברור לכולם היה שתמיכתו של האדמו"ר מגור תכריע את הכף. איש לא פקפק בכך שקביעתם של האדמו"רים היא זו שתניע לקלפיות את הציבור שלהם; החסידים עצמם אינם מתכחשים לכך: המונח "דעת תורה", שמתייחס לעמדותיהם של רבנים גם בנושאים שאינם הלכתיים מובהקים, הוא חלק מארגז הכלים החרדי הישראלי מזה שנות דור. זו בדיוק הסיבה שחלחול השפה הזו אל תוך המפלגה הציונית-דתית בירושלים היה מאכזב כל כך: קולו המוקלט של הרב דרוקמן המורה לתמוך בליאון מסמן זליגה מדאיגה של "דעת תורה" אל הציונות הדתית.
מאז היווסדה בתחילת המאה העשרים ועד היום, התאפיינה הציונות הדתית דווקא בשחרור מ"דעת תורה": מקומם של רבנים יועד – לפחות בתחילת הדרך – לפסיקת הלכה, הנהגת קהילה או עבודה חינוכית, אך ודאי וודאי שלא תמיכה במועמדים במרוץ פוליטי, וקריאה למצביעים "לתת את קולם ביום הבחירות למר משה ליאון", כלשון הרב דרוקמן במכתבו.
העניין כאן חורג מן הבחירות בירושלים, שכבר הספיקו להישכח; העניין עמוק ובסיסי הרבה יותר, והוא שדפוסים שמרניים של הישמעות לרבנים בשאלות כמו למי לתת את הקול בבחירות קונים להם שביתה בחברה הדתית-לאומית; שראש הממשלה סבור שכדי להשפיע על יו"ר הבית היהודי, הוא צריך לדבר על לבם של רבנים, כביכול יו"ר המפלגה, כמוהו, כיו"ר ש"ס או דגל או אגודה, סר למרותו של פטרון רבני.
ביום שבו בבתי כנסת ציונים-דתיים יעלו רבנים לדוכן בליל שבת וידרשו בטובתו של מועמד מסוים; ביום שבו מנהיגים תורניים לא רק יפיצו את שמם בעצומות תמיכה במועמדים – זה כבר נעשה היום – אלא גם יתרמו את קולם וחתימת ידם לטובת מועמדים, באופן אקטיבי ממש, תהפוך הציונות הדתית לחיקוי חיוור של החברה החרדית, שממנה הציונות הדתית עמלה כל כך להיבדל.
