אם השאלה העקרונית של השבוע הייתה אם ראוי להפיל בשבוע שעבר את ממשלת נתניהו, התשובה שלי היא חיובית. היה ראוי לעשות זאת. אך אם השאלה הייתה אם היה ראוי שנפתלי בנט, איילת שקד והבית היהודי יפילו את ממשלת נתניהו, התשובה היא – כמו שאכן לימדה אותנו המציאות – שלא. אנחנו עדיין לא בשלים לכך.
הפלת ממשלה חייבת לבוא ממקום של חלופה אמיתית ובטוחה בעצמה. היא לא יכולה לבוא מתוך גחמה פרטית, שיקול פוליטי או אינטרסים אישיים. אפילו כוונות טהורות וכנות, בהנחה שזה המקרה שלפנינו, אינן מספיקות. מי שמפיל ממשלה חייב לדעת לא רק בגלל מה, אלא בעיקר למען מה. הפלת ממשלת נתניהו הייתה חייבת לבוא מתוך עמדה אמונית איתנה; מתוך ביטחון באמת הישראלית ומתוך אמונה באלוהי ישראל; מתוך הבנת עומק תהליכי התחייה בדורותינו, כפי שלימד אותם הרב קוק. בנט עדיין לא שם. גם לא איילת שקד. גם לא הציבור האמוני, ציבור הכיפות הסרוגות ותומכי הבית היהודי. אנחנו עדיין לא שם. הציונות של הייעוד, הנובעת מחזון הרב קוק, עדיין אינה בשלה להיות חלופה. אי לכך, הפלת הממשלה השבוע בידי הבית היהודי לא הייתה באה ממקום של תיקון אלא ממקום של תוהו. כל שכן שכל שאר הקריאות בימין להפלת הממשלה אינן באות מהמקום האמור.
כתבתי "אנחנו" מכיוון שלא מדובר רק או בעיקר בעניינם הפרטי של בנט ושקד. העניין הוא שהציבור האמוני, שבנט, הבית היהודי וסיעת תקומה הם מייצגיו הפוליטיים, עדיין לא בשל לכך. אין זה עניין פרטי אלא ציבורי. הפוליטיקה הישראלית היא ציבורית, לא פרטית. אמנם מעת לעת, הן בשמאל והן בימין, מופיעים במצבי מצוקה ציבורית כל מיני "מושיעים פרטיים" ומציעים את מרכולתם למכירה. תמיד יימצאו מתוסכלים שינהרו אחריהם. אבל עיקר עומק העניין של התחייה הלאומית הוא דווקא בציבוריות, בהבנת סודו של הכוח הציבורי. לא בפרטיות. בהבנה שאין קיצורי דרך, אין מושיעים פרטיים, אין פתרונות קסם, ואין שום מוצא אלא ביצירת תודעה, חזון קודש, בבניית כוח ציבורי – לא אוסף פוליטי של מתפקדים – שחי את החזון, מסור לו, דבק בו ומגשים אותו, ובראיית הכוח הציבורי הזה כגרעין שמוביל אחריו את האומה כולה למעגליה.
את ממשלת נתניהו היה ראוי עקרונית להפיל אבל לא בגלל הנימוק שמרבים להשתמש בו לאחרונה, "בחרנו ימין וקיבלנו שמאל". הסיסמה הזאת מוטעית והיא מטשטשת את הבעיה. מדיניותו של נתניהו בשנים האחרונות לא הייתה – למזלנו הגדול – מדיניות שמאל, והממשלה הנוכחית אינה ממשלת שמאל. זוהי ממשלת ימין. מי שרוצה לדעת מה היא ממשלת שמאל צריך להיזכר בממשלת אוסלו. באסון ההוא. בהפקרות המדינית ובחוסר האחריות הלאומית ההם.
ההבחנה המדויקת והמועילה היא בין מדיניות של בלימה והכלה למדיניות של הכרעה. שתיהן בימין. הצלחתו הגדולה של נתניהו הייתה בבלימת השמאל הישראלי, הסכמי אוסלו והתהליכים האובדניים שהם יצרו, ואת זה אף אחד לא יוכל לקחת ממנו. כישלונו של נתניהו הוא בכך שגם כשהגיע זמנה של ההכרעה והתנאים בשלו לקראתה, הוא נותר בבונקר. נתניהו לא שואף למגר את הרשות הפלסטינית משורשה ולא חותר לשינוי המצב הגיאופוליטי שלנו מיסודו. הוא מסתפק בהכלה ובשמירת המצב הקיים. מכיוון שהוא מעדיף להותיר את כנופיית אש"ף על כנה ביו"ש, הוא זקוק לשלטון חמאס ברצועת עזה לצורכי הפרד ומשול. עבירה גוררת עבירה.
חוסר יכולתו של נתניהו לעבור מבלימה להכרעה הוא מקור אוזלת היד הביטחונית הנוכחית. בעניין הזה נתניהו לא עומד להשתנות, ולכן חובה להחליף אותו ואת ממשלתו. אבל מי שעושה זאת חייב לבוא מתוך חלופה כוללת, מאמינה ובוטחת, שיודעת בדיוק בשביל מה. עליו להיות מסוגל לקחת על עצמו את האחריות להכרעה המדינית המתבקשת. אנחנו עדיין לא שם. לא בנט ושקד, לא הבית היהודי, לא הציבור האמוני שהם מייצגיו הפוליטיים, וממילא גם לא החברה הישראלית.
אז כן, נותרנו עם נתניהו וממשלת הימין. אבל עידן נתניהו הולך ומסתיים. האילוצים וההכרחים ההיסטוריים, הן הפנימיים והן החיצוניים, לא יניחו לנו. הם יחייבו אותנו בבוא היום, והוא כבר לא רחוק, להתעצם – כציבור – ולאזור כוח ואומץ, כדי להוציא את עם ישראל ואת תהליך התחייה הלאומית מן הקיבעון העמוק שנקלעו אליו. לא תהיה לנו ברירה.
