באחת מתוכניות הרדיו הראשונות של "דקל־סגל" שאל עמית סגל את ירון דקל, שהיה אז מפקד גל"צ, מדוע קיצר את התוכנית "ארבע אחר הצהריים" ל־45 דקות, במקום 55 שבסופן היה מגיש אבשלום קור את פינתו "באופן מילולי". דקל לא השיב לשאלה, אך מי שיאזין לפינה "בילוי היום", המשודרת ברבע השעה שהתפנתה, ימצא את התשובה: זו הפינה שדוחקים אליה, כמעט מדי יום, את שרת התרבות מירי רגב, ומתארים את מעלליה להנחלת ערכי הציונות לאזרחי ישראל באמצעות המשרד שהיא מופקדת עליו. רגב, יש לומר, אינה נרתעת מניסיונות הצליבה היומיים הנערכים בתוכנית, שאפשר לכנותה "גינוי היום". בתוכנית מפנים את הקהל לתערוכות ומופעי תרבות. דוגמה המאפיינת את האוריינטציה של התוכנית היא ההמלצה על התערוכה "חמישים גוונים של כיבוש", שהוצגה אשתקד בנמל תל־אביב.
בעניין החוק המכונה "הנאמנות בתרבות", שנמצא עתה על המוקד, יש להעיר תחילה כי שמו של החוק הוא "התרבות והאמנות", ואין זה מקרה שמתנגדיו העניקו לו שם בעל ניחוח קומיסרי. מעניין שדווקא אלו שה"פנקס האדום" היה שטר הנאמנות בתקופת שלטונם, ושבלעדיו קשה היה להתפרנס, להתקדם בצבא וכיוצא באלו, הם שמשמיעים היום את זעקת הקוזק הנגזל.
זה כוחה של המילה, שהיא נותנת משמעות חיובית או שלילית לפי מטרת יוצריה. "חינוך מחדש" הוא מושג שטבעו בברית המועצות לתיאור הגולאגים שבהם רעבו וקפאו למוות מיליוני רוסים בעבודת פרך. ה"התנתקות" הכשירה גירוש יהודים מבתיהם. ה"סיפוח" טימא את חזון החלת הריבונות על יהודה ושומרון. מילים גם יכולות לשנות את משמעותן. לדוגמה ה"התנחלות" וה"כיבוש", שפעם היו לב המעש הציוני, הם היום ליבת המחלוקת הפנימית בעם.
מטרת החוק – שבין המתנגדים לו נמצאים יועצו של ערפאת אחמד טיבי לצד אלוף במיל' אלעזר שטרן – היא שלילה של תמיכה לגופי תרבות שחלק מפעילותם עודדה את שלילת קיומה של מדינת ישראל, והסתה לגזענות, לאלימות ולטרור. ההתנגדות של המפלגה הערבית המאוחדת ושל מרצ לחוק מובנת וצפויה. לעומתן יש לשאול אם מפלגת העבודה תהיה מוכנה לתמוך בתיאטרון שמביע הזדהות עם חטיפת חיילי צה"ל.
נראה כי הממשלה יכולה להתלות באילנות גבוהים בדבר הפרשנות שהיא נותנת לתפקידה של התרבות בחייה של אומה. האילן האחד הוא הסופר משה שמיר, שבספרו "העומדים בפרצה" כתב: "לכאורה, צריך הייתי לבקש לי כאן כותרת עברית. 'התחדשות', 'תחייה', 'לידה חדשה' – אומרות מה שדרוש שיתנוסס בראש הניסיון לעמוד נגד הזרם האנטי־ציוני בחיי הרוח שלנו, ואפילו להעז לבלום אותו".
אילן אחר הוא הסופר חיים הזז, שראה את "תפקידה של הספרות לתת ביטוי לנעשה בארץ… לבטא את כל הגדולה והגבורה שיש כאן… היא צריכה להיות הביטוי להתלהבות הגדולה שנכנסה בחיי עמנו. לפתוס של בניין ויצירה, של עמל ויגיע כפיים".
מהו המחזה האחרון שהופיע שענה להגדרות של שמיר והזז? קשה להיזכר. אפשר לציין שתי הצגות הממחישות את הלך הרוח הנושב בכמה מהתיאטראות. הראשונה היא "המנהרה", הצגה שנראית כניסיון להראות עד כמה "אדם מוזר הוא האויב שלך, בדיוק כמוך" – כלומר, ליצור סימטריה בין צה"ל לחמאס. השנייה היא "סימני דרך" בתיאטרון הלאומי "הבימה", המתארת את נעמי שמר כגנבת והוללת. אם זה מה שיש ל"הבימה" לספר על המשוררת הלאומית, יש לתהות מה לאומי בתיאטרון הלאומי.
ולמשמע געגועי השמאל לז'בוטינסקי, כדאי לעיין בדברים אלו שכתב מנהיג בית"ר: "מובן שהעולם יודע מקרים, כשמדינות הסתלקו מתביעות והשכיחון מליבן… כל התביעות האלו נשכחו לעולמי עד מן הלב ובטלו מן העולם… יש כוח אדיר בעולם הידוע בשמו המשומש והמיושן מאוד: תרבות. כוח זה יפה הוא להבטיח נחלותיה של מדינה יותר מכל קיר של כידונים. תרבות דרכה לחדור בכוח כביר. במקום שמורגשת תרבותה המפרה – במקום שהיא יוצרת בהתמדה רמות חיים ועבודה גבוהות יותר. במקום שהיא גורמת בלי הרף לגילויי כל המרצים החיוניים, ללבלוב כל הנבטים – שם תביעתו של זר, שאינה מוצאת לה הד, דועכת ונרמסת במהרה".
נגד הכוח הזה נאבקים הערבים. נותר רק לברר אם מצאו הערבים שותפים למאבקם בקרבנו. או שאולי צריך לשאול בפשטות: מי בעד חיסול הלאום?
