בן-גוריון, זאב ז'בוטינסקי, מנחם בגין, ואפילו יגאל אלון. כולם חוזרים בעת האחרונה ממעמקים. הם אמנם נפקדים בפיזיקה הממשית של הקיום האנושי שלנו, אבל בו זמנית הולכת ומתבררת נוכחותם בהווה בתודעה הפוליטית שלנו. כיצד המסתורין הזה של נוכחות והיעדרות עובד, אז הנה התשובה: מרבית הנוכחים ברשתות החברתיות נחשפים אליה, בעיקר ברשת הפייסבוק של מר צוקרברג, שמתנהלת לא יותר ולא פחות כזירת לחימה חברתית-פוליטית בדיוק כמו הכנסת, בית המשפט העליון, העיתונות והרחוב.
הכוכב התורן של התופעה הזו הוא דוד בן-גוריון, ראש הממשלה הראשון והמוערך של מדינת ישראל גם משמאל וגם מימין. פרצופו של המנהיג מתנוסס בעת האחרונה באופן מודגש ברשתות החברתיות לצד כיתוב המעטר את תמונתו. מדובר באמירה של האיש העוסקת בענייני הדמוקרטיה וחופש הביטוי במדינת ישראל שנאמרה כמובן הזמנים ההם. האמירה הזו כמובן נועדה להבליט את מהות הרעיון הדמוקרטי ולבטא ביקורת עקיפה על מצב פני האומה בעת הזו בענייני חופש הביטוי, בהקשר הנוכחי של המאבק בין שרת התרבות ל'אוהדיה' סביב מה שהוגדר כ'חוק הנאמנות בתרבות'.
התופעה הזו אינה עניין חדש ברשתות החברתיות. היא נוכחת בהן זמן רב ומבוססת על עניינו של מאן דהו לומר אמירה פוליטית-חברתית. הדרך לטעון את הטענה הביקורתית עוברת דרך הבאת דברים בשם אומרם. לשון אחר, מעלים מן האוב ציטטה, אמירה, הגיג, משפט כתוב של חכם תורן. החכם יכול להיות פילוסוף, משפטן, פוליטיקאי אהוד. לרוב מדובר באחד שהוא בר מינן, כלומר אינו בין החיים, מה שמקנה לעניין תוקף של היסטוריה ומכובדות, וגם אי אפשר לחזור לחכם ולשאול אותו לגבי ההקשר המדויק שבה נאמרה האמירה, הנתפסת כראויה וחשובה.
לרוב הציטוט או המובאה כאילו מאירים את המצב הבעייתי בהווה ומקופל בהם מסר של ביקורת נוקבת. מכיוון שהחכם הוא סוג של אושיה – מוסרית, פוליטית, רעיונית – הרי שהציטוט הופך בידי מביאו או מדפיסו לסוג של אמת קדושה שאין בילתה, בבחינת האור שבקצה מנהרה חשוכה. כאמור, הדוגמה האחרונה הנפוצה ברשת היא של בן-גוריון, אבל גם מקומן של אושיות אחרות לא נעדר. מנחם בגין גם מצוטט בהקשרי המציאות הדמוקרטית הישראלית, כדי לבטא את הפער בין הליברליזם הרוויזיוניסטי לבין ממשיכי דרכו בהווה.
אבל, בתופעת ה'צטטת' יש בעיה קשה ואפילו חמורה – היעדר ההקשר ההיסטורי, ואם נשתמש בתזה החבוטה הבאה: מוצאים מהקשרם ומקבלים משמעות שספק רב אם בינה ובין האמת ההיסטורית יש סוג של קשר. הנה כך, המובאה האחרונה מדברי בן גוריון ("מדינת ישראל, אני מקווה, לא תהיה אף פעם מדינה טוטליטרית שבה יקבע השלטון את האמת המדעית") מובא, בבחינת הפינה לשיפוטכם, כאמירה העומדת בפני עצמה מבלי שיתקיים (כמובן) סוג של דיון בפועלו של בן-גוריון, במדיניותו ובגישתו הפוליטית.
כך, כל מי שמודע לעשייתו העצומה של האיש, שאין בדעתי לגרוע ממנה, ער לכך שהמנהיג הנערץ הזה לא בדיוק היה מופת של התנהלות דמוקרטית, ובזהירות המתבקשת צריך לומר שחיבתו לכוח פוליטי הייתה כזו שפער רב מונח בין השיח הגלוי והמוצהר שלו עצמו ובין המעשה הפוליטי. הדברים נכונים גם לגבי מנהיגים אחרים שבאמירותיהם נעשה שימוש מבלי להיות מודעים למלוא מורכבותה של התמונה ההיסטורית. כך, למשל אמירותיו של זאב ז'בוטנסקי מובאות לעיתים כביטוי לממד הליברלי בהגות הימין, מבלי להיות ערים גם לרכיבי הכוח שהיו ארוגים לתוך משנתו והגותו של האיש.
הדיון המורכב הזה אינו מתקיים בין אם מטעמים של חוסר ידיעה ובורות, ובמקרה הגרוע יותר מטעמים מניפולטיביים היות וכל עיסוק במה שהוא מעבר לציטוט עלול לקלקל את המסר הפוליטי והחברתי של המצטטים.
מה הלקח שניתן ללמוד מכך? במקרה של מגפת ציטוטי הרשת, לעולם קודמת העמדה הפוליטית חברתית והציטוט אינו אלא מנגנון פונקציונלי כדי לבסס עמדות מוגדרות ומנוסחות מראש ולא כדי לפתוח את הדיון לשיח חברתי-פוליטי רציני יותר. זו הסיבה שראוי שתופעה זו תיבחן דרך משקפים ביקורתיות של הקורא והמשוטט ברשתות החברתיות בדיוק כמו המציאות הפוליטית החברתית עצמה.
