אלמלא ריח הסופגניות שכבר נמצא באווירו של חודש כסלו, היה אפשר להתבלבל ולחשוב שחג הפורים מתקרב. לפחות בכל הנוגע לסוגיה המדינית־ביטחונית שבראש סדר היום, סוגיית עזה, חיה הפוליטיקה הישראלית בנשף מסכות ברוח "ונהפוך הוא". ראש הממשלה, שבעבר העמיד את עצמו לבחירה כמי שיהיה "חזק מול חמאס", יוצא עכשיו מגדרו כדי להסביר מדוע יש לאמץ את גישת ההבלגה, בתקווה שעצם דימויו כ"מר ביטחון" יספיק לתומכיו כדי שייתנו לו את הקרדיט הראוי. גם מיטב מתלהמי הליכוד, שבימים כתיקונם מתחרים ביניהם בהצהרות נוטפות טסטוסטרון נגד הטרור, מאמצים את קו ההסברה של המנהיג ומסבירים לנו שלפעמים דווקא "איפוק הוא כוח".
מנגד, ראשי מפלגות המרכז והשמאל המתון, בעיקר יאיר לפיד ואבי גבאי, מתחברים לקול ההמון הדורש תגובה ציונית הולמת. נדמה שרק הקצוות, בנט מימין וזנדברג משמאל, נותרו נאמנים לתפקידם המקורי. לפני כשבוע החליט אביגדור ליברמן להצטרף אליהם: הוא עזב את המסיבה, השיל את מסכת המבוגר האחראי והמאופק, וחזר להיות איש האופוזיציה התוקפני. אם נפתלי בנט אכן היה מקבל את תפקיד שר הביטחון, ייתכן מאוד שהיינו מגלים שגם הוא הצטרף לנשף.
בחילופי התפקידים האלה, שנראים מקוממים וצבועים, טמון גם פוטנציאל לשיעור ציבורי חשוב לכל אחד מהצדדים בעימות הפוליטי הנצחי של החברה הישראלית: השמאל אולי יתחיל להבין את האינסטינקט הגורם לא רק לתושבי עוטף עזה, אלא גם לישראלים רבים אחרים, לרצות להכות בחמאס מכה ניצחת, אינסטינקט שבדרך כלל השמאל נוטה לכנות "פופוליסטי". מה שלא פחות חשוב – אולי גם אנשי הימין יבינו שלא תמיד האינסטינקט הכוחני הטבעי הוא התשובה הנכונה. לפעמים יש שיקולים ביטחוניים (רמת הסיכון לחיילי צה"ל ולמדינת ישראל בכלל) ומדיניים (תגובת הקהילה הבינלאומית), שמאלצים לספור עד עשר, או עד אלף, לחשוק שיניים, ודווקא לנצור את הנשק.
חשוב שהלקחים האלה לא יישכחו גם בשינוי אפשרי של התפקידים: שהשמאל לא ישכח את חשיבות התגובה הכוחנית, אפילו אם התועלת המופקת מכך היא רק זמנית. בסופו של דבר כולנו זמניים, ובכל זאת אנחנו מוכנים להשקיע הרבה משאבים וסיכונים בהתמודדויות מול מחלות שגם ההצלחה בריפוין תהיה תמיד זמנית. מצד שני, חשוב גם שהימין ייווכח שהתגובה לאתגרים הלאומיים צריכה להיות דומה לזו של האתגרים האישיים: לעולם לבחון עלות מול תועלת, ולזכור שעימותים בימינו דומים יותר למשחק שחמט מלכדורגל: המנצח אינו מי שהבקיע יותר לשער היריב, אלא מי שעשה פחות טעויות והיה מוכן גם להקריב רץ כדי לזכות במלכה.
אבל הלקח האמיתי והחשוב ביותר אינו שכל צד יהיה מוכן להחליף את תפקידו באופן מלא, במעבר בין שלטון לאופוזיציה, אלא שכל צד יבין שעליו להכיל את גרעין האמת שבשתי העמדות המנוגדות, ולנסות לנסח עמדה מורכבת שתביא בחשבון את שתיהן. עמדה שמביאה בחשבון גם את מגבלות הכוח, אבל גם את חשיבות הפעלת הכוח. עמדה כזו תאמר למשל שכניסה קרקעית לעזה, בהינתן יתרונותיה לעומת מחירה, היא צעד בעייתי מאוד, ולכל היותר יכולה להיות צעד אחרון אחרי שנוסו כל האפשרויות האחרות. מנגד, גם נצירת האש היא צעד מסוכן, המשדר חולשה. ואולי מכת אש אווירית חזקה, שתהרוס כמה שיותר רבי קומות בעזה (תוך אזהרת יושביהם האזרחים מראש), נחוצה כהרתעה, גם אם המחיר הוא ירי לכיוון נתב"ג ותל־אביב. לא פחות מכך חיונית פעולה לשיפור המצב הכלכלי בעזה, עוד לפני שהושגה הסדרה ביטחונית מוחלטת, כדי שהתושבים יחושו לא רק מה הסיכון במלחמה, אלא גם מהם יתרונות השקט.
ועוד עניין חשוב: הרושם הוא שכבר כמה שנים מקיים ראש הממשלה עסקת חליפין די צינית עם בוחריו. הוא מאמץ רטוריקה מתלהמת חריפה נגד הערבים והשמאל, כדי שבוחריו יוכלו לעכל מדיניות מתונה בתגובה לטרור או בהקפאת בנייה ביו"ש, ועדיין לראות בו את מנהיג הימין. מי שמתפתה לשבח את נתניהו על המדיניות המתונה שלו, כדאי שיזכור את המחיר הפנימי הכבד שהחברה הישראלית משלמת כדי שהוא יוכל להתמיד בה. גם כאן נדרשים שיקולי עלות־תועלת.
