כמה זמן אורכות 50 שנה? בסין, מתברר, התשובה היא 21.
כשנמסרה הונג־קונג לסין ב־1997, הצהרה משותפת של בריטניה וסין הבטיחה שחירותה של העיר תישמר למשך יובל שנים. ההסכם הכריז, "זכויות וחירויות, בכללן זכויות האדם, חופש הביטוי, העיתונות, ההתאספות, ההתאחדות, התנועה, ההתכתבות, השביתה, התעסוקה והמחקר המדעי וחופש הדת יובטחו לפי חוק". 21 שנים לאחר מכן, סין זורקת לפח את ההבטחה שנתנה להותיר את הונג־קונג חופשית.
ראו לדוגמה את גירושו של ויקטור מאלט, עורך חדשות אסיה ב"פיננשל טיימס", ואת סירובה של סין לאפשר לו כניסה כאורח לאחרונה. באוגוסט, בתפקידו כנשיא מועדון כתבי החוץ, הנחה מאלט שיחה שערך אנדי צ'אן, מייסד מפלגת הונג־קונג הלאומית, קבוצה פוליטית קטנטנה שפועלת לעצמאות של העיר מסין. מפלגת העצמאות הוחרמה בסין בספטמבר, והוויזה של מאלט לא חודשה חודש לאחר מכן.
המנהיגים הסמכותניים של סין, ובראשם הנשיא שי ג'ינפינג, מגיבים בעוצמה לכל סימן של תנועות עצמאות. הם כועסים על כל פעולה שמראה אוטונומיה כלשהי מצד טאיוואן, ומנסים לחנוק בכל הכוח הפרות סדר בשטחים האתניים טיבט ושינג'יאנג. השאיפה לעצמאות לא נהנית מתמיכה נרחבת בהונג־קונג, שכבר תקופה ארוכה משמשת משכן לפתיחות ולקפיטליזם פורח. סקר שנערך בשנה שעברה הראה שרק 11.4 אחוזים מהמשיבים תמכו בעצמאות. אך הרעיון תפס תאוצה כשההפגנות ב־2014, שהובלו בידי סטודנטים, לא הביאו לשינויים, וחלק מהפעילים הצעירים התחילו לדבר על עצמאות כדרך היחידה לדמוקרטיה.
רשויות סין ניסו למנוע מצ'אן לדבר: הם ביקשו ממאלט לבטל את האירוע, ואז הענישו את מאלט כשהמשיך בכל זאת. בסין עצמה מתנהגים כך בקביעות – חונקים התבטאות חופשית ועוטפים מיליונים במחסום דיגיטלי שלא מאפשר להם לראות את העולם בחוץ. אך ההסכם עם הונג־קונג קבע "מדינה אחת, שתי מערכות", כלומר שסין תיתן למושבה הבריטית לשעבר לנהוג בדרכיה הפתוחות יותר.
במציאות, בייג'ינג נטשה לחלוטין את ההבטחות לבריטניה. בשנה שעברה, דובר מטעם משרד החוץ הסיני אמר שלהצהרה המשותפת "כבר אין חשיבות למעשה". סין רודפת מפגינים תומכי דמוקרטיה בהונג־קונג – עוד משפט יחל ביום שני – ומתעללת בסוחרים שמוכרים ספרים שנויים במחלוקת. עצמאות היא רעיון קצה בהונג־קונג כיום, אך הניסיון לחסלו עלול להפוך אותו לפופולרי יותר. כפי שקרה לעיתים קרובות בעבר, דיכוי הונג־קונג רק מזיק למטרה הסינית.
