כבר לפני שבוע וחצי קבעתי דייט עם הקטנה שלי, סרט בקולנוע בצהרי יום שישי.
עם ימי העבודה העמוסים שלי, והחוגים שלה אחר הצהרים, הפכה אופציית זמן האיכות ביום שישי אחרי הצהרים למועדפת על שתינו. כדרכם של ילדים היא התרגשה ושמחה על היציאה לסרט שתלווה מן הסתם באיזו גלידה או פיצה (או שתיהן, תלוי בדיאטה שלי). רק ביום שלישי האחרון הבנתי את גודל הטעות. המודעות על 'בלאק פריידי' רדפו אחרי לכל מקום, באתרי החדשות, בעיתון, בפייסבוק ובאינסוף הודעות שהגיעו לסלולרי שלי והבטיחו מבצעים מדהימים שלא ישובו, ממש כמו לפני שבועיים כשהן הבטיחו מועמדים לראשות העיר במבצע חסר תקדים.
בכל מקרה, בשלב הגילוי כבר היה מאוחר מידי לבטל. זה היה אחרי שהבטחתי לקטנה סרט ספציפי בקניון מסוים שבו יש גם רשת גלידות שהיא אוהבת. הבטחות, והנה לכם כלל ראשון בהורות ובכלל, כדאי לקיים. אחרת תצאו שקרנים או סתם תתנסו בטנטרום קורע לב.
החלטתי לנשום עמוק, ופשוט לזרום עם המצב. "בסך הכול את צריכה לצאת קצת יותר מוקדם מהבית והכל יהיה בסדר", הרגעתי את עצמי. הסיוט החל כבר בחניון כמובן, שעה שעשרות נהגים מסביבי שיחקו את המשחק הישראלי האהוב "אני אנהג ואת תלכי ברגל ותחפשי חניה". מכיוון שהטרמפיסטית היחידה שלי הייתה ילדה בת 7 וחצי, נאלצתי לחפש בעצמי חניה, כששוב ושוב אני כמעט מחנה ואז מאי שם צץ לי הולך רגל שבדיוק שומר את החנייה לנהג שנמצא בקצה השני של החניון. בפעם השלישית שזה קרה כנראה הייתי עצבנית ואסרטיבית מספיק כדי שהולך הרגל שתפס את החניה הבין שלא כדאי לו להתעסק איתי וטרח לזוז ולפנות את החניה.
בקניון עצמו "נקלעתי לסיטואציה", או שמא "נתקעתי בסיטואציה". מהומה רבתי, המדרגות הנעות קרסו מהעומס, כך גם אחת המעליות. בדרך לקולנוע הספקנו לראות שתי נשים מתקוטטות על סוודר. ואני שואלת למה? באמת לא תמצאו הנחות כאלו ביום אחר? הרי עוד דקה מגיעים דצמבר וחנוכה עם המבצעים שלהם, אחריהם יגיע הסייל הגדול של החורף. באמת שווה ללכת מכות על סוודר בארבעים אחוז?
קשה לתאר את תחושת הסלידה שעלתה בי נוכח התורים בחנויות, וזה לא היה מעודף גלידה.
בשנים האחרונות יותר ויותר מומחים מדברים על קניית חווית במקום קניית בגדים ואביזרים מיותרים שרק ממלאים לנו את הארונות ודורשים תחזוקה. גם שיטות ארגון הבית נוסח הספר "סוד הקסם היפני" מדברות על צמצום תרבות הצריכה, וזריקת חפצים מיותרים. הבית שלנו עוד רחוק מלהיות מאורגן נוסח היפנים המינימליסטים, וחשבון האשראי מעיד שאני עדיין רוכשת ביגוד, אבל הכול נעשה ברוגע ומתוך שיקול דעת כשצריך ולא כשרוצים. ותמיד אעדיף חוויה שווה כמו טיול או הצגה טובה ואפילו מסעדה על פני עוד סוודר. ולא אני לא מסתגפת. מגפיים יפים מרגשים אותי, אבל הרבה יותר בא לי לקנות אותם בנחת בצורה שקולה בסוף עונה מבלי לריב עליהם ולעמוד בתור אינסופי. עכשיו, כשאינסוף הקניות עומדות אצלכם בארון והשקיות מקופלות במקומן, תחשבו: האם אתם באמת צריכים את כל זה? בטוחני שלפחות על חצי מהדברים אפשר היה לוותר. מה גם שבואו, מדובר בישראל, וההנחות כאן הן בסך הכול חיקוי עלוב למתרחש בארצות הברית. עם קצת סקר שווקים באינטרנט יכולתם לרכוש חלק ניכר מהדברים בזול יותר ובלי הדוחק.
בדרך חזרה מהסרט (נחלצנו בשלום, והסוף היה טוב) ברדיו דיווחו על קריסת מערכת סליקת האשראי הארצי, עקב שיא של קניות. 10,000 בדקה בשעות השיא אם להיות מדויקים. הקטנה אמרה תודה ושמאד נהנתה, ושתשמח ללכת לסרט גם ביום שישי הבא. הבטחתי לה במקום טיול בפארק הירקון. אני מקווה שאין שם בשבוע הבא שום בלאק פריידי.
