חודש ארגון חלף עבר לו. ועכשיו כשיש לי שתי חניכות בתנועה, אני מנסה להתאפק ולא לירות את כל מה שיש לי להגיד. אז נניח שאני עוזבת את ערימת הדעות שלי על הבחירה בנושא "משפחה", ונגיד שלא חיפשתי על הקירות ציורים של "משפחות חדשות" ואני מוכנה להסתפק ב"גרושים/גרושות" ו"חד־הוריות". ולמזלם של כל הנוגעים בדבר, שתי הבנות רקדו בשמחה וברננה ולא תחת איפול של אולטרה־סגול.
ביום שאחרי, קבוצות הווטסאפ "הנה הם באים נבטים החמודים" ו"הורי ניצנים עולה" מתמלאות בהודעות של תודה למדריכים. והיום בא לי לדבר דווקא עליהם, המדריכים המקסימים. והצעירים. והחמודים. והמשקיענים. והרבה מעבר להשקעה שאנחנו ההורים רואים, יש עוד הרבה שקורה. ההורים כל כך מעורבים, כל כך מתערבים, כל כך אגרסיביים. לי ולחברות שלי עוד יש צלקות ילדות מהורים שנכנסו בנו כמדריכות. אני מכירה איזו ילדונת (היום כבר בת 25) שבימיה כמדריכה, פחדה לצאת מהבית אחרי שחטפה צעקות מהורים ברחוב.
אז אני רוצה לפרסם מכתב, מלב של אמא של מדריכה (עוד אין לי, תירגעו, אבל לא קשה לדמיין) ללב של הורים של חניך או חניכה. אמרנו שמשפחה זה הנושא השנה, לא?
הורים יקרים, ה' עמכם.
אני מודה, לא ראיתי את זה בא. מגיל שנתיים אנחנו קוראים לה "הקומונרית של המשפחה". תמיד מרימה, תמיד מרקידה. מכיתה ב' הסתכלה בהערצה על האחים הגדולים כשיצאו לבני עקיבא. חיכתה ליום שבו גם לה יהיו פעולות.
לקראת כיתה ח' המתח כבר עלה, הדבר היחיד שהצליחה לדבר עליו היה אם יקבלו אותה להדרכה. כל צעד שעשתה בחייה, בלימודים, בחברה, מה ללבוש, איך לדבר – היא קשרה לסיכויים להתקבל להדרכה. ואז הקיץ המופלא, הבשורה המיוחלת. היא מדריכה בישראל. הללויה.
כולנו ידענו שזה תפור עליה, שסמינריון ההדרכה מיותר עבורה. מכירה כל משחק, יודעת כל מתודה. נושמת וחולמת את בני עקיבא. רק דבר אחד שכחו לספר לה. שכחנו להזהיר, שחניכים באים עם תופעת לוואי קשה: הורים.
אז עובר לו חודש אחד של הדרכה, היא בקושי מכירה את החניכים – והופ – מסע סוכות. אבל במסע האחד סירב לשתות, השנייה התעקשה כל הזמן ללכת בקצה המצוק, שניים אחרים החליטו שהם בוחרים מסלול חלופי ואחרת הקיאה כל הדרך. היא מצאה את עצמה חסרת אונים. חזרה הביתה בוכה, בריח של קיא (של החניכה), ולחשה "היה זוועה, הם לא שמו עליי". כמובן חיבקנו, הסברנו שככה זה ילדים, ככה זה חינוך, ככה זה תהליכים. שמכאן אפשר רק לעלות. היא כבר השתכנעה שזה לא מעיד כלום על כישורי ההדרכה שלה. חזרנו לנשום.
ואז, התחילו ההודעות בווטסאפ של ההורים: "הבן שלי חזר מיובש כולו, חבל שלא הקפדת איתו על שתייה". "הבת שלי אמרה שהייתה ממש רעבה, היית צריכה לדאוג לה לעוד סנדוויץ'". ועוד, ועוד, משפטים שהם כמו חרב לתוך הבטן. במקרה הטוב זה היה בפרטי, במקרה הרע בקבוצה לעיני כולם.
"אמא, איך אני מגיבה לה?" – זה הפך להיות משפט המפתח בחוויית ההדרכה שלה. ילדה בת 15, שנכנסה לזירה של קבוצת ווטסאפ משומנת היטב – הורי שבט "לאמשנה".
וזה בדרך כלל דברים קטנים. היא לא מוצאת זמן בשבוע שבו כולם יכולים להגיע לפעולה, כי יש חוגים נורא חשובים. והופ – הודעה בווטסאפ: "איך את מצפה שהילדים יקשיבו לך בטיולים, אם את אפילו לא עושה להם פעולות באמצע השבוע?" ואז היא קובעת פעולה, יודעת שלא כולם יוכלו להגיע, והופ: "הבת שלי מאוד נפגעה שדווקא עליה החלטת לוותר בפעולה השבוע".
אז אני מוצאת את עצמי מחזיקה את הנייד שלה, מקלידה עבורה תגובה בוגרת, מרגיעה, מסבירה. והיא נרגעת, מאשרת, "אמא, רק תיתני לי להוסיף כמה טעויות כתיב ואימוג'ים, כדי שלא ירגישו שלא אני כתבתי". ושולחת. ושוב נשלחת הודעה פוצעת, ושוב היא מוסיפה טעויות כתיב ואימוג'ים להודעות שכתבתי עבורה. וזו הופכת להיות חוויית ההדרכה שלה. אני רואה אותה חוזרת מהפעולות בחרדה. מול החניכים היא כבר זורמת, כבר בטוחה. אפילו נהנית. אבל בבית, כשהנייד שלה מתחיל לצפצף, שוב מגיעות הדמעות.
נכון, היא בחרה להיות מדריכה. היא בחרה לקחת ילדים מתוקים ומקסימים ולהפוך אותם לאנשים טובים וערכיים. והיא עושה את זה הכי טוב שהיא יכולה. אז רגע לפני שאתם שולחים לה הודעה, תקראו את הניסוח מחדש. ותזכרו את זה: היא מתבגרת בת 15. בקבוצה של 15 מבוגרים לפחות. שכולם רוצים את אותו הדבר. רק טוב לילדים האלו. תנו מילה טובה לפני ביקורת. שמרו את הציניות למישהו בגודל שלכם. ואיפה שאפשר תבליגו. פשוט תנו לדברים להסתדר.
מוקדש באהבה ענקית לשהם, אורי עז, שי, טליה, אושרי ואורה, ולטליה הקומונרית התותחית – סניף כפר"ה אימפריה.
