בהתחלה את רק מרגישה את הסימפטומים: כאב ראש בלתי מוסבר, נמלול קל באצבעות, תחושת עצבנות על כל מה שזז וחוסר רצון כללי לחיות. לוקח לך זמן להבין שזה זה. שהכול בסדר איתך ושהוא בסך הכול שוב חזר להכות: הריק שאחרי הסדרה.
הפעם זו בית הנייר. היא שבתה אותי בקסמה. אין לי מושג מי החבר שהפנה אותי אליה (הוא חייב לי הרבה שעות עבודה על זה) אבל מהרגע שצפיתי בפרק הראשון אני חיה, נושמת וחולמת ספרדית.
ולא, אני ממש לא מושפעת קשות מהסדרה. רק התאהבתי בפרופסור הממושקף, התחלתי לקרוא לילדים שלי טוקיו וברלין ואני שוטפת כלים תוך כדי שירת "לה פרטיזנו" (בזמן שהבת שלי עונה לי מהמקלחת "הו בלה צ'או בלה צ'או"), שום דבר קריטי. הכול בסדר בחיי מלבד העובדה שהתפיסה המוסרית שלי על העולם התערערה. שודדי בנקים נראים לי פתאום כמו גיבורי־על ולרגע שקלתי להמליץ על האופנובנק לפרס מפעל חיים.
ואז נרדמתי, דוקטור. וקמתי אל סדרה חדשה.
כי סדרות בצפיית בינג', כמו בית הנייר, הן לא סתם סדרות. הן שובות אותך בקסמן המפוקפק ומצמידות אותך למסך מחשב שנמצא קבוע על עמוד הבית של נטפליקס. את לא צריכה אפילו להזיז את העכבר והפרק מתחלף בעצמו, תוך שהוא משאיר לך את טווח הזמן המושלם להפסקת קפה. פלא שלא עזבתי את הספה כבר חודש?
ואז הסדרה מסתיימת. מותירה אותך פעורת פה מול מסך שחור, שרועה מול הלפטופ לבד בחושך, ואת שואלת את עצמך מה עושים עכשיו עם הריק שנוצר בחייך. לאן הולכים מכאן. לרגעים נדמה לך שאם לא תזדמן לך סדרה נוספת את עשויה לעלות על סרבל, לשים על עצמך מסכה של דאלי, לפרוץ למשרדי נטפליקס ולשדוד את כל התכנים במחסן שעוד לא נערכו.
אבל האמת היא שאת לא צריכה, כי תמיד יש משהו. נטפליקס היא כמו אוצר בלתי נגמר של עולמות אלטרנטיביים. אפשר להעביר חיים שלמים עם סדרות של נטפליקס ולא להרגיש בחסרונם.
אני מידרדרת מוסרית. הגעתי למצבים של בגידה בפרקים. נו, אתם מכירים את זה – הטועה (להלן בעלי) מתקשר אליי עם איזו שאלה לא מעניינת ואני עונה לו בחוסר ריכוז מופגן בקטע של "אני עובדת, אל תפריע", והוא מכריז בייאוש:
– שוב בגדת בי עם פרק?
– איזה פרק, יש לי טור להגיש היום.
– אבל סיכמנו שרואים ביחד!
– איך נראה ביחד אם אתה בקטע של פרק בשבוע ואני בקטע של עונה ביום?
בין לבין את עובדת, כשמזדמן. הגעת לשפל שבו את מסוגלת לדחות צילום MRI בשביל להרוויח עוד שעת צפייה. וכשהסדרה הטובה עוזבת אותך בסערה את מחפשת פיצוי, אפילו רגעי. לעיתים את נופלת לסדרת ריבאונד שרק ממלאת את הוואקום, לא להיט אבל עוזר להתאושש.
סהדי במרומים – בחיי שאיני יודעת איך אנשים הצליחו לשרוד נפשית בעידן ללא טלוויזיה. לחזור לבית ריק ללא מסך. לחיות בעולם שאין בו הפריבילגיה הבורגנית לרבוץ שעתיים מול הספה אחרי יום עבודה קשה והשכבת ילדים.
כולם מדברים על השפעותיהם השליליות של המסכים. על מופרעי קשב ונפגעי ADHD. והכול נכון. הכול אמת. אנחנו חיים בעולם דפוק. אבל בשקט־בשקט, אם תדחקו אותם לקצה הספה ותפעילו להם עוד פרק של משחקי הכס – הורים עייפים עם קצת כנות יודו שהמסכים המקוללים האלה הפכו לאור בחייהם בשלב גידול הילדים. שהם אולי הדבר היחיד שמציל אותם מנפילה לדכדוך קיומי.
מחקרי התקשורת זנחו בשנים האחרונות את תיאוריית הקתרזיס. בעבר היו מי שסברו שכמו שמגרשי הכדורגל מדכאים אלימות, כך צפייה בטלוויזיה מספקת פורקן ממתחים ותחושת היטהרות. נראה לי שהפרק הנוכחי בחיי יכול לעשות קאמבק למחקרים האלו. הגעתי לשלב ההתמכרות. אני יודעת. מתישהו זה ישתלט עליי ואהיה חייבת להיגמל. אבל למה לדחות למחר את מה שאפשר לדחות למחרתיים, ואגב כך להרוויח עוד כמה פרקים בסדרה חדשה?
אז פניתי לאמא מיואשת אחרת וביקשתי שתמליץ לי על עוד אחת, אחרונה ודי. נשבענו ביחד שאחריה אנחנו חוזרות לחיים נורמטיביים, לקריאת ספרים של איין ראנד ולשיעורי פילאטיס בשש בבוקר. ואחר כך ירדנו על פונדו שוקולד ופתחנו שוב את המסך.
ואז, כמו רננה רז ברגעי בצורת, היא חזרה להפציע בחיינו. מחזרת חדשה עם תסריט מאלף. אמנם אין בה מספיק פרקים בשביל להתמכר, אבל היא אחלה ריבאונד. "שומר ראש".
