לפני חודש ושבוע מערכת היחסים שלי עם מערכת מקור ראשון עלתה על שרטון נוראי. וכשאני כותב עלתה על שרטון נוראי אני מתכוון שבשיאו של המשבר, שיחת הטלפון שניהלתי עם סגנית העורך של העיתון, הפכה לחצי שעה של ויכוח נוקב. וששיחת הטלפון שלי עם העורך הראשי, שהתרחשה יום אחר כך, הסתיימה כשניתקתי את הטלפון בזעם, בלי לומר שלום, וזרקתי אותו לרצפה. כשהרמתי אותו חשבתי לעצמי, לא ייאמן כמה אמוציות יכולות להשתחרר בוויכוחים אידיאולוגיים בין אנשים נחמדים. ואיזה מזל שיש לי מגן מסך של הביוקר.
בשעות שעברו מאז שכל הסיפור התפוצץ לא היה לי ספק שהרומן ביני לבין העיתון הזה הגיע לסיומו. כל כך כעסתי. כל כך נעלבתי. כל כך התאכזבתי. הלב שלי בער בזעם, והאוזניים שלי היו אדומות. והגב התחתון שלי התמלא בזיעה מלוחה.
לא משנה מה בדיוק קרה, ומה בדיוק לא קרה, לא משנה מה בדיוק חשבתי, ומה בדיוק אמרתי, לא משנה מה בדיוק חשבו עליי במערכת, ומה בדיוק אמרו לי בחזרה. כלומר, ברור שהכול משנה. אבל לא על זה הטור שלי. הטור שלי הוא על פשרה, על דיאלוג, ועל היכולת לצלוח משברים מסריחים, ולהמשיך מהם הלאה.
יש לי חבר שקוראים לו נועם פלג, אבל כולם קוראים לו פ'. אנחנו חברים כבר שלוש עשרה שנה. פעם, כשלמדנו בישיבה ביחד, היינו חברים בלב ובנפש. היום אנחנו בעיקר חברים בווטסאפ. אבל לי זה לא מפריע. גם בווטסאפ אני אוהב אותו נורא. ולא בכדי, פ' הוא האיש הכי חכם שאני מכיר. יש לו מין חוכמה קרה וחדה ויבשה ונוקבת, חוכמה כזאת שלא עושה עניין. כל פעם שמשהו גדול וקשוח קורה לי בחיים אני שולח לו הודעה לחוצה ודורש בעצתו. והוא עונה לי מיד. בטח שהוא עונה.
הנה, רק לפני שבועיים כתבתי לו, פ', אני צריך להתייעץ איתך לגבי חיה. ופ' כתב, מה העניין, ככה, בלי נקודה או סימן שאלה, ואני כתבתי לו, היא ממש צורחת באמבטיה לאחרונה, עד לפני כמה ימים היא הייתה יושבת באמבטיה שעה ומשחקת, אבל עכשיו כל פעם שאנחנו מכניסים אותה למים היא צורחת בבעתה, זה מרגיש כאילו יש לה איזו טראומה או משהו כזה, אבל אולי זה רק בראש שלי. ופ' כתב, בת כמה היא, ואני כתבתי לו, בת שנה ושמונה, ופ' כתב, ככה, בחדות, אל תתרגש, עוד שבועיים זה יעבור לה. ובאמת זה מה שקרה. שבועיים עברו, וחיה שוב משחקת באמבטיה. פ' צדק.
וגם לפני חמישה שבועות, כשכל הסיפור שלי עם מקור ראשון התפוצץ, כשכל הגוף שלי רעד מזעם ומעלבון, ומתאווה גדולה לנקמה, גם אז, החלטתי לשלוח לפ' הודעה, כדי לשמוע מה דעתו על כל הבלגן העיתונאי שהתחולל בחיי.
שלחתי לו הקלטה חופרת, של שתי דקות בערך, שסיפרה את נקודת מבטי על השתלשלות האירועים מול העיתון, ואז הוספתי הודעת טקסט אחת, אני מתלבט אם לפוצץ את הכלים.
פ' ענה מיד. הוא שלח הקלטה. יאירקה, הוא אמר בקול סמכותי ועמוק, השאלה שאתה צריך לשאול את עצמך, היא מה תרוויח מלהתפוצץ עכשיו. האם אתה הולך להרוויח משהו אם תתפוצץ עליהם. האם מישהו בעולם הולך להרוויח משהו מההתפוצצות שלך. התחושה שלי היא שלא. עד עכשיו, בכל ההתפוצצויות שהיו לי בחיי, תמיד יצאתי כשידי על התחתונה. זאת האמת. ואני לא מדבר רק מבחינה מקצועית. גם בדברים בין אישיים, וחברים, וזה. אף פעם לא הרווחתי מלהתפוצץ. אף פעם. זה מה שהוא שלח בהודעה שלו. מילה במילה.
בסופו של דבר, אחרי כמה ימים של התכתבויות ושיחות מתישות, שלחתי לאורי גליקמן, עורך מוצש, הודעה. שמע, חשבתי על זה קצת, אני בכל מקרה לוקח ברייק של חודש מהטורים. עברתי שבוע מאוד קשה מול המערכת שלכם, ונראה לי שהפסקה קטנה תחזיר לי את החשק. אשמח אחר כך לחזור לכתוב. מקווה שזה בסדר. גליקמן ענה לי, אחרי שעה וחצי, בסדר גמור. לגיטימי. שבת שלום ותודה רבה.
ובאמת זה מה שהיה. בארבעת השבועות האחרונים לא פרסמתי כאן את הטור השבועי שלי. אני מקווה שהתגעגעתם. זה לא בגלל שלא היה לי על מה לכתוב, להפך. תמיד יש לי על מה לכתוב. זה בגלל שרציתי לקחת אוויר, לנקות כעסים ולסדר מחדש את מערכת היחסים שלי עם העיתון הזה, שאני כל כך אוהב ומעריך.
זה הרי ברור לי שאני לא ממש שייך לכאן. אני הרבה פחות דתי והרבה יותר שמאלני מכל מי שעובד בעיתון הזה. ובכל זאת, אני שמח שדווקא כאן הטור שלי מתפרסם, ואני רואה בו הזדמנות למפגש. המשבר הגדול שהתרחש ביני לבין המערכת לפני חמישה שבועות היה בלתי נמנע, ואין לי ספק שצפויים לנו בעתיד עוד כמה וכמה משברים מתוקים מעין אלה. אבל גם משבר הוא דיאלוג. גם ממשבר ניתן לחלץ פשרה אוהבת. אף אחד לא מרוויח כלום מפיצוצים. ככה פ' אמר. ומחלוקת שהיא לשם שמיים סופה להתקיים.
אז הנה. חודש עבר. לפני כמה ימים שלחתי הודעה לגליקמן. הלו בוס, כתבתי לו, כאן האקסית שלקחה פסק זמן, וגליקמן ענה, אוהו, מה שלום כבודו, ואני עניתי לו, אני בסדר, ומיד הוספתי, אשמח לחזור לכתוב אצלכם, וגליקמן כתב, מחכים לך, ואני חייכתי וכתבתי, יאללה, אני אכתוב טור על פשרה ודיאלוג, וגליקמן כתב, סבבה.
