"חוק ישראל היום" הוגש לכנסת בחודש מרץ 2014 ועבר בקריאה טרומית בחודש נובמבר של אותה שנה. מרגע שהחוק הוגש לכנסת היה ברור לי כמו לרבים, שהחוק נועד לשרת את בעלי ידיעות אחרונות ארנון מוזס, ושאלו המקדמים אותו זכו טרם הגשתו וכמובן לאחר מכן, לסיקור אוהד בידיעות אחרונות ובאתר ynet. זאת לא הייתה הרגשה בלבד, היו עיתונאים שכתבו על כך בזמן אמת ואף הראו כיצד דמויות כמו איתן כבל, ציפי לבני, אנשי 'יש עתיד', חלק מאנשי הבית היהודי ואחרים זוכים ב"עיתון של המדינה" לסיקור אוהד בצורה דרמטית.
למרות שכאיש ימין התנגדתי לחוק, לא סברתי לרגע שמדובר בעבירה פלילית. נדמה לי שכך סברו כולם. בוודאי שלא הייתה כלל דרישה לחקירת האירוע בזמן אמת. הרי הצעה דומה הוגשה בשנת 2009 והיה נדמה שב-2014 מדובר בעוד מעשה מסוג זה, מסריח אבל לא שייך למרחב הפלילי.
לכן, כשפרצה החקירה בתיק 2000 נדהמתי. לא נדהמתי מעצם השיחות שבין מוזס לנתניהו, זאת פוליטיקה לגיטימית בעיניי, אלא מעצם העובדה שלפתע משהו אשר שנים רבות היה חלק אינטגרלי מהחיים הפוליטיים הפך להיות חלק מחקירה פלילית. וזה לא רק אני. גם רביב דרוקר, שאיננו ידוע כתומך של נתניהו, אמר בראיון ל"ידיעות אחרונות" לפני מעט יותר משנה:
"תיק נוני מוזס להערכתי ייגמר בלי כתב אישום. עד כמה שהשיחות מכוערות, מבחינת היועץ לתרגם את מערכת היחסים למשפט הפלילי – זה אף פעם לא נעשה, ודווקא להתחיל עם ראש הממשלה תהיה קפיצה קשה מדי".
אם-כן, מאחר שהדבר מעולם לא נתפס כשייך למרחב הפלילי, הרי שפרשת 2000, כמו גם 4000, ייחודיות רק לנתניהו עצמו. הטענה לקיומה של האכיפה הבררנית במקרה הזה איננה אומרת שבפרשות 2000 ו-4000 יש חשד פלילי, אבל זה לא הוגן לחקור את זה, כי אחרים עשו את אותו הדבר ולא נחקרו, ממש לא. הטענה היא, שיש כאן ייחוס פלילי ייחודי המכוון כלפי נבחר ציבור אחד בלבד, קרי בנימין נתניהו.
הוכחה לכך קיבלנו ממש לפני כשבוע וחצי. איילה חסון חשפה בערוץ 10 שיאיר לפיד, בזמן שכיהן כשר האוצר, קיים מפגשים חשאיים רבים עם נוני מוזס, מו"ל 'ידיעות אחרונות' בכנסת שבה "חוק ישראל היום" קודם. אם כך, מדוע המערכת שחוקרת את פרשות 2000 ו-4000 לא זימנה את לפיד לחקירה מידית?
לא רק בפרשות 2000 ו-4000 מדובר, אלא גם בפרשת 1000, שבה נחקר נתניהו על מתנות שקיבל מחברו ארנון מילצ'ן. הרי בזמנו, היועמ"ש מני מזוז החליט אפילו לא לפתוח בחקירה של פרשת העטים שקיבל אולמרט, ועל הדרך קבע שמתנות מחברים אינן עניין פלילי. ובכן, אם-כך קבע הגורם המשפטי הבכיר, מדוע נחקר נתניהו על מתנות פחותות בערכן הכספי, מתנות מתכלות אשר בניגוד לעטים יוקרתיים, הוא לא יכול להמירן בכסף?
ומכאן לשאלה המכרעת: מהי הסיבה לאכיפה הבררנית נגד נתניהו?
להערכתי, הסיבה מורכבת מהטיה פוליטית נגד נתניהו בקרב גורמים במערכת אכיפת החוק, אך בעיקר זו תוצאה של לחץ אדיר המופעל עליהם מגורמים רבי עוצמה בתקשורת. ד"ר רן ברץ ומשה איפרגן בדקו ומצאו שנתניהו היה תחת חקירות כמעט במשך כל שנות כהונתו כראש ממשלה (13 שנים), בהן הוא נחקר בלא פחות מ-19 פרשות. אין מנוס כמעט מהגעה למסקנה שהמערכת הפנימה את הסיסמא שהפכה לסמל להפגנות פ"ת, קרי נתניהו אשם, עד שתוכח חפותו.
כדי להשלים את תמונת האכיפה הבררנית, אני מזכיר שעד כה לא נפתחה אפילו בדיקה ביחס ל- 2.3 מיליון דולר שאותם קיבל אהוד ברק מקרנות וקסנר על "מחקר" שלא הוא ולא הקרן חושפים את טיבו; שנגד נשיאת ביהמ"ש העליון אסתר חיות לא נפתח הליך פלילי, למרות שהודתה ששמעה מחברתה הטובה, השופטת בדימוס הילה גרסטל, על הצעת שוחד חמורה במיוחד ועוד ועוד.
אם השוויון בפני החוק הוא העיקרון העליון של שלטון חוק, הרי שהאכיפה הבררנית היא החורבן של העיקרון הזה. כשהאכיפה הבררנית מופעלת בקרב נבחרי ציבור, היא רומסת את הדמוקרטיה.
