לפעמים אופורטוניזם הוא לא עניין כל כך רע. כך למשל, כשמגיע לכאן מנהיג של מדינה אפריקנית, מוסלמית ברובה, שיודע היטב מאיזה צד מרוחה החמאה. נשיא צ'אד הרי ידע היטב לשמור על עמימות בשנים בהן היה כדאי לו לנהוג בצורה כזו, והיום הפומביות עם ישראל טובה לו. ולא רק לו. כל מדינה שמעלה במדרגה את יחסיה עם ישראל, עושה זאת כי יש לה מה להרוויח. וטוב שיחסים גלויים עם ישראל הפכו לעניין חיובי. חוץ מהצ'אדי הרי נמצא כאן עכשיו גם נשיא צ'כיה, שאמר בגלוי כי הדבר הנכון בעיניו הוא להעביר את השגרירות של ארצו לירושלים.
אבל מה שקורה סביב הביקורים הללו, כשישראל קושרת ידידויות חדשות ומתחדשות, הפך כבר לריטואל. משמאל ממהרים להזכיר את כל חטאי החברים החדשים. להזכיר עד כמה הם אינם מכבדים זכויות אדם, עוצרים עיתונאים, משפילים להט"בים, מחסלים יריבים פוליטיים, הודפים מהגרים והיד עוד נטויה. איך ייתכן שדווקא את פניהם של אלו ישראל מחלה? מקוננים שם. למה, תוהה תמר זנדברג, אנחנו צריכים להיות חברים של כל אלה, ולא של הבלונדינים הנאורים באיחוד האירופי? וניחוח גזענות קל כמעט ועולה מדבריה.
מימין מיד פוצחים בתשובת – אין גבול לצביעות. איך ייתכן, שמכל חטאי המנהיגים הפלסטינים ניתן להעלים עין, ואף חובה, אליבא דשמאל, לשבת איתם בכל תנאי, כאשר היחס אצלם לזכויות אדם, דמוקרטיה, וממשל תקין, חמור לא פחות ואולי אפילו הרבה יותר. למעלה מזה, את הטרור הרצחני שמעודדים השכנים שלנו כאן, הם מפנים באופן כואב וישיר אלינו.
השיקוף האמריקני העכשווי של הדילמה הזו מתבטא בכעס הדמוקרטי על הנשיא טראמפ, שממשיך את קשריו עם הסעודים למרות רצח חשוקג'י, בעוד אחרים ממהרים להזכיר לאותם דמוקרטים, כי דווקא את ההסכם של אובמה עם איראן שהצהירה ומצהירה כי היא רוצה להשמיד את ישראל מעל פני האדמה, הם קיבלו בשמחה.
ולכן צריך לשים את הדברים על השולחן: הכול פוליטי. בארה"ב זה טראמפ, ובישראל זה נתניהו.
מחנה בעד נתניהו ומחנה הנגד מתיישרים גם בנושא מדיניות החוץ. התומכים מהללים את עובדה כי נתניהו קושר בריתות ומוביל את מדיניות החוץ של ישראל למקומות בהם לא הייתה קודם. המתנגדים, מתביישים בחברים החדשים והמביכים הללו.
אך חשוב וצריך לשבור את החזית הקטנונית הזו. לומר שאכן, קורים כאן דברים נפלאים במדיניות החוץ של ישראל. ומאידך, גם כשתומכים, לא חייבים להתרפס בפני כל אורח. מותר למשל לבקר את העובדה שחלק נכבד ממה שהנשיא הצ'אדי מחפש פה הוא כלי מלחמה, ולא רק טכנולוגיות חקלאות, בריאות, מים ורפואה. והעובדה שנשק ישראלי משמש משטרים מושחתים ורודניים היא כתם, שבהחלט עדיף היה לו יכולנו בלעדיו. הנה, יצאתי שמאלנית. קצת.
