“מדינה אחת? בסדר. שתי מדינות? בסדר“.
את המשפט הזה אמר לא אחר מנשיא ארצות הברית, דונלד טראמפ. מעל הכול, מבטא המשפט הזה מעין אדישות כלפי הסכסוך שכביכול משגע את העולם. הסכסוך הישראלי־ערבי (או ישראלי־פלסטיני אם תרצו), שהפך להיות הרבה יותר מטורלל ממה שהוא באמת, תופס נפח בלתי פרופורציונלי בסדר היום העולמי בגלל סיבות שהן אפילו לא רציונליות. ככה זה כשמדובר ביהודים, הכול יוצא מפרופורציה.
כולם יושבים ומחכים, נוח לנו לחכות ולהאמין שהזמן פועל לטובתנו. מחכים ל“תכנית המאה“ של הנשיא האמריקאי, תכנית שכנראה תדרוש מישראל ויתורים שהיא לא מעוניינת לעשות, תכנית שתציף שוב את הנושא של משא ומתן וצעדים חד צדדים, או צעדים “בוני אמון“. גם אני מסתכלת בחרדה לכיוון וושינגטון, אבל לי ברור שיש בכוחנו הרבה מה לעשות, גם בהיבט התודעתי וגם בהיבט המעשי. למעשה, מי שחושב שמארה“ב תצא תורה, טועה. התורה, או ההתקדמות בדרך לקראת שיפור מציאות חיינו וחיי שכנינו, תצא רק מירושלים – לטוב או לרע. מכאן יצא אוסלו, מכאן יצאה ההתנתקות, מכאן יצאו כל היוזמות ההרסניות שאת פצעיהן אנחנו מלקקים עד היום.
הם לא ממציאים כלום שם, בוושינגטון. כשהנשיא אובמה חזר ואמר “ללא שתי מדינות, לא רואה כיצד ישראל תישאר יהודית ודמוקרטית“ (במסיבת העיתונאים האחרונה שלו בתפקיד), זה לא בגלל שאכפת לו ממדינה יהודית יותר מאשר לנפתלי בנט או לגדעון סער. פשוט – זה מה שלחשו לו באוזן גורמים ישראלים. הקול הוא קול אובמה, המילים ־ של ציפי לבני. כמו שהוא בחר בביקורו הרשמי בישראל לנאום מעל ראשי המנהיגים, דווקא בבנייני האומה ודווקא לקהל צעיר של אקטיביסטים וסטודנטים, כך גם בטיעוניו בנושא הסכסוך הוא ניסה להגיע לציבור הישראלי מעל למנהיגיו. ניסה ליצור מאזן אימה שמוכר לנו עד מאוד, מקרוב. היהודית והדמוקרטית, חלקת האלוהים הקטנה שלנו.
פה קבור הכלב – מה אנחנו רוצים ולאן אנחנו מובילים. מי שמשוחח עם גורמים בינלאומיים אוהדי ישראל נשאל הרבה פעמים – “אז מה כן?“. מתוך כבוד לדמוקרטיה שלנו, לשכל הישר שלנו ומתוך הערכה אלינו, שחיים ובונים את עתידנו כאן. ואנחנו נבוכים. כי הפתרון שלנו לא מושלם, כי הוא לא מיידי, כי אולי אין לנו בכלל תשובות. אבל אין לנו ממה לפחד־ אם נשב ולא נעשה כלום, ניתן לאותן פרדיגמות ישנות לקבוע את סדרי חיינו, אז נמצא עצמנו מול אוסלו נוסף או התנתקות נוספת. לעומת זאת, אם נשכיל ליזום, להניח חלופות על השולחן, להוביל שיח ותשובות־ אז אולי נראה כאן מציאות אחרת. לא מושלמת, לא מחר בבוקר, אבל בהחלט הרבה יותר אחראית.
זה בדיוק הקו שאנחנו מובילים ב‘ישראל שלי‘ וזו בדיוק המטרה בוועידה שנקיים היום: חשיבה מחוץ לקופסה, שמשנה את היעד ולא רק את הדרך. כזו שמבוססת על אידאולוגיה עמוקה, שמאמינה בארץ ישראל ומאמינה ביהודית ודמוקרטית, שלומדת מהעבר ומסתכלת לעתיד ואפילו ־ חשיבה שמעזה לחלום.
שרה העצני-כהן היא יו"ר "ישראל שלי"
