איני יודע מה יעלה בגורלה של תביעת לשון הרע שהגיש ראש עיריית ירושלים לשעבר ניר ברקת נגד תאגיד התקשורת "כאן" והכתבת יערה שפירא. ייתכן ובית המשפט יימצא אותה מוצדקת ויחייב את הנתבעים לפצות את ברקת על הפגיעה בו, וייתכן שתידחה בשם ערכים של חופש הביטוי, זכות הציבור לדעת וחרות הביקורת. אלא שלא זה העניין. בין כך ובין כך, עצם הגשת התביעה מראה כי לפנינו עידן חדש ביחסי פוליטיקאים ותקשורת.
דווקא תביעה זו, לכאורה על זוטי דברים, עניינים שנפשם של פוליטיקאים גסה בהם ולכאורה אמורים היו לפתח עור של פיל להגנה מפניהם, מסמנת מפנה ואולי אף תרסן כמה עיתונאים מפני התרת הרסן המוחלטת של האתיקה העיתונאית שעל פיה הם אמורים לפעול.
נראה כי בעידן טראמפ מתחולל שינוי במה שהפוליטיקאים מוכנים לספוג. הביטוי "פייק ניוז" הפך למטבע לשון קבועה הדוחקת את העיתונות לפינה שבה היא מעולם לא מצאה את עצמה. מה יש בתביעה שהגיש ברקת שאין באחרות? מדוע נזעק האיש שלכאורה היה אמור לדעת כי מי שנכנס למטבח שלא יתלונן כי ריחות הבישולים נדבקו בו?
לכאורה פורסמה ידיעה שכמוה אנו מוצאים כמעט בכל מערכת בחירות. בכתבה נטען כי ברקת הודיע על תמיכה במשה ליאון לקראת הסיבוב השני בבחירות לראשות עיריית ירושלים והתנה זאת בקבלת תמורה בדמות אלפי קולות שיוענקו לו מחברי הליכוד בירושלים בפריימריז בליכוד. משהו על הגבול הדק שבין שוחד בחירות (וכבר נמצאו ראשי רשויות שעמדו למשפט והורשעו בגין התניות והבטחות דומות) לבין מו"מ פוליטי לגיטימי שגרתי, שכמוהו מתנהלים בכל מערכת בחירות כמעט בכל מקום, ואפילו בכנסת, על בסיס שמור לי ואשמור לך.
אלא שנפשו של ברקת נקעה מהפרסומים אודותיו והוא הגיש כתב תביעה נגד הכתבת והתאגיד, בטענה שבעצם מדובר בשקר מוחלט ושמועה חסרת שחר. הוא ראה בכך פגיעה בתדמיתו שכן לדבריו מהידיעה ניתן להבין שהוא "מוכר" את ירושלים בצורה צינית תמורת קולות בפריימריז של הליכוד.
אלא שהבעיה אינה ברקת, היא נמצאת בנו, העיתונאים. אם בעבר עוד ניסו לפעול על פי על יסודות אתיים חזקים, שנכון, לא תמיד נשמרו אבל הלו, לא עשו זאת מהמקפצה, הרי שהיום בעידן העיתונות החדשה, מוֹתר הציוץ על האמת, הרייטינג על הדיוק והסקופ על התחקיר. העיתונות הזו תופסת היום מקום של (אי) כבוד בשורה הראשונה.
ברקת החליט – ואם אכן מדובר בשקר מוחלט – בצדק רב, שלא להבליג, גם אם מדובר בהכפשה קטנה, משנית ושגרתית שאת טעמה המר טועמים פוליטיקאים לארוחת הבוקר שלהם מדי יום. קצה נפשו בשקרים והוא החליט לעשות מעשה, מבחינתו אמיץ, שכן אין זה פשוט כלל וכלל להילחם בתקשורת, קל וחומר בתאגיד ציבורי, ולהסתכן בתקשורת גרועה בצומת כה חשוב בקריירה הפוליטית שלו.
נראה שניר ברקת קץ בעיתונות הזו והוא החליט שלא, הוא לא מוכן לספוג את מה שפוליטיקאים אחרים סופגים במשך שנים, חלקם בצדק וחלקם בעיוות וחוסר צדק מוחלטים. שמו הטוב הוא הנכס היחיד שעמו הוא מתייצב לקריירה חדשה של איש ציבור במישור הלאומי והוא אינו מוכן לפתוח דרך זו כאשר מודבקת לו התנהלות פוליטית נכלולית.
מאידך גיסא, יש בכך סכנה גדולה שגם כאשר העיתונות מנסה למלא את תפקידה כראוי ככלב השמירה של הדמוקרטיה, כפי שהיא נוהגת להציג את עצמה, עלולה היא להיקלע למצב של צינון, מחשש למתקפת "פייק ניוז" אגרסיבית, באופן שימנע ממנה מלבצעו. כולנו מודעים למצב שבו מבוקר מאיים ואפילו מגיש תביעת לשון הרע שכל מטרתה להשתיק את הביקורת עליו ועל מעשיו, אבל אם זה קורה – הרי שאותה עיתונות הרוויחה זאת ביושר.
יותר מדי עיתונאים, בהם כתבים פוליטיים שאמורים להיות זהירים ולבדוק בשבע עיניים את מקורותיהם ואת האינטרסים העומדים מאחורי מדליפיהם ומוסרי המידע למיניהם, נחפזים לפרסם את אשר מלעיטים אותם גורמים בעלי עניין. לא תמיד טורחים לבקש תגובה או להאזין לטענות המותקפים. החשש שמא ה"סקופ" יאבד, יתמסמס, יאבד מעוצמתו או יתברר, חלילה, כלא נכון, גובר אצלם על כל אמות המידה הערכיות וההוגנות שעל אדניהם הם אמורים לבנות את הסיפור שלהם. עבור אותם עיתונאים הסיפור הוא חזות הכול. אין סיפור אז אתה לא עיתונאי או לפחות אינך יכול לשחק במגרש של "הגדולים".
כך הופכים הפוליטיקאים לטרף קל. לא שאני מרחם עליהם וסבור שהם המסכנים במשוואה. גם הם, סליחה על ההכללה, תחמנים לא קטנים ויודעים היטב לנצל את חולשות העיתונאי ורעבונו לסיפור לצרכי האינטרסים שלהם, מי באופן המתוחכם ביותר, תוך משחק עדין בדקויות הפרשנות והעובדות ומי בתפירה גסה בחוט עבה. אנחנו העיתונאים, שוב ושוב, נופלים בפח הזה ואני מאמין שקשה מאד למצוא כתב פוליטי שלא חווה מניפולציה טובה ועסיסית בקריירה העיתונאית שלו.
אבל, וזו שאלת השאלות, האם העובדה שבתחמנים מקצועיים עסקינן, מתירה לנו לנהוג באותה מידה? האם נתקן עוול אחד בעוול שני? האם גם לנו מותר להיות תחמנים? או שמא תפקידנו לברור את המוץ מהתבן, לפתח חושים בריאים לזהות מתי מדובר באמת ומתי באינטרסים (ולפעמים השניים האלה הולכים יחדיו)?
התירוץ שלפיו על הפוליטיקאים להיות מוכנים לכך שבמשחק הפוליטי זה המצב ועליהם להסכין עמו הנו איוולת אחת גדולה. איני מוכן לאבד צלם אנוש ולשחק משחק מלוכלך רק מפני שאני עיתונאי פוליטי. אדרבא, אם אני חושף שחיתות/התנהלות בלתי ראויה, שקרים, רמאויות או נכלוליות פוליטית, אתגאה בכך שבדקתי היטב את מקורותיי, סיננתי את הרעשים והאינטרסים, הצלבתי מידע, קיבלתי תגובה ואפילו נתתי לה תשומת לב ולא פטרתי אותה כלאחר יד באמירה "נו בטח, זה מה שהוא אומר כדי להגן על עצמו".
עיתונות משוללת אתיקה מנצלת, לעתים בכישרון רב, את מכמני הלשון ועושה שימוש אקרובטי מרהיב במלים, במשפטים, בתחביר ובהקשרים הלשוניים כדי לעקוף את אמת הפשוטה שעתים עלולה לחסל לה את הסקופ. הנה דוגמה: מספיק שהיא תכנה, כמו טלי חרותי סובר ב"הארץ", את "מקור ראשון" כ"בטאון ה"בית היהודי" כדי לנגח את נציב שירות המדינה החדש דניאל הרשקוביץ ותקבע שהוא הופך את תפקידו לסניף של המפלגה, עובדה, הוא התראיין בלעדית ל"מקור ראשון" אז הוא בוודאי סניף של "הבית היהודי" (אגב, שקר נוסף שכן לפני "מקור ראשון" התראיין הרשקוביץ בתחנה זניחה ונטולת רייטינג כגלי צה"ל בתכנית המחתרתית דקלסגל, אבל טח"ס לא ידעה).
אחרי הדבקת הכינויים – העובדות ברורות והיא פוטרת את עצמה לחלוטין מלהוכיח את קביעותיה. היכן ומתי ניתן למצוא שהעיתון משרת את ה"בית היהודי"? היא לא תביא לכך ולו הוכחה קטנה אחת. מספיק שהיא קובעת כן וזהו. אולי הכיפה שעל ראש העורך וחלק ניכר מהכותבים בו מספיקה לכך וכל הוכחה נוספת מיותרת. כך הופכים "פייק ניוז" לאמת. איש מחבריה למערכת לא יתהה מה פתאום נזכרה טח"ס חודשיים אחרי הריאיון לכתוב על זה? האם יכול להיות שהחלטת הנציב לבדוק את החשדות לשוחד בעקבות המיליונים שהעבירה קרן וקסנר לאהוד ברק, ראש ממשלה כושל והחייל המעוטר ביותר בשירות השמאל באותות המלחמה בנתניהו, היא זו שהמריצה את טח"ס להשתלח בו? אני רק שואל.
שמו הטוב של פוליטיקאי לא צריך להיות למרמס תחת מקלדתו, מיקרופונו או מצלמתו של כתב תאב סקופים שלא טורח לבדוק את המידע שהוא מספק, בין אם הדבר נובע מתמימות, חוסר הבנה מספקת את המערכת הפוליטית והאינטרסים הפועלים בה, או אי הכרה מספקת של הנפשות הפועלות ובין הדבר נובע מכוונת מכוון לקבל צ'פחה מהעורך ולרומם את האגו על ה"ידיעה הבלעדית" ו"תזכרו מי היה ראשון לספר לכם על זה".
ניר ברקת החליט להילחם ובכך הוא מסמן כאן דרך ומציב תמרור אזהרה לעיתונות: הילחמי, חשפי, שמרי, פרסמי, בקרי והתריעי, אבל רק אחרי שעשית את כל המוטל עלייך כדי שתוכלי לבוא ולטעון בידיים נקיות "אמת דיברתי".
