הכול התחיל מזה שנהניתי בסרט "רפסודיה בוהמית". כמה נהניתי? נעמדתי בסוף כמו אידיוטית ומחאתי כפיים לכתוביות. זה קרה אחרי השחזור המושלם למופע הבלתי נשכח של להקת קווין בפסטיבל לייב אייד. השחקן ראמי מאלק, שמגלם את סולן הלהקה פרדי מרקורי, נותן שם את תפקיד חייו. יכולתי להרגיש כאילו אני ממש שם, בשנת 85', זוכה לשמוע את כל היופי הזה בזמן אמת. אבל אז יצאנו החוצה לרכב, וכמו שקורה לנו הרבה פעמים אחרי סרטים, התחלנו לגגל את פרדי בוויקיפדיה ולקרוא מה חשבו המבקרים על הסרט.
כצפוי, הם לא התלהבו עד הסוף. התגובה המופלאה ביותר היא זו שהגיעה מגל אוחובסקי, שאשכרה סר לאולפן כדי למחות על כך שהסרט "מתאר את חייו של פרדי מרקורי באופן מחריד". מה כל כך מחריד, תשאלו; ובכן, לטענת אוחובסקי יוצרי הסרט ניקו פרטים מהביוגרפיה של מרקורי כדי שהוא יהיה נוח לצפייה משפחתית הכוללת גם בני נוער, ובמקום שהסרט יהיה עמוס בעלילותיו כהומוסקסואל שוחר מסיבות נועזות – מופיעה בו, לטענתו, רק בסצנה אחת ובו שולחן עם אבקה לבנה. אוחובסקי הסביר שהצנזור מביא למעשה למחיקת זהותו הלהט"בית של מרקורי.

לו הייתי להט"בית הייתי מוחה בעצמי על ההנחה המוזרה שלפיה זהות כזאת אופיינית רק לאנשים עם חיבה לאירועי סמים וזימה (כאילו אין בנמצא גם גייז גיקים שעובדים בהיי־טק והולכים לישון בתשע בערב); אבל גם אם נתעלם מהכשל הזה, נדמה שעדיין מותר לשאול בכנות – האם רפסודיה בוהמית הוא סרט שמיועד לעשות נעימי בגב לאנשי הקהילה הגאה או שהוא סרט עבור כל חובבי הנוסטלגיה וילדיהם? הרי הסרט ממש לא מתעלם מנטיותיו המיניות של מרקורי. הוא פשוט לא שם עליהן את כל הפוקוס, ומעדיף להתמקד בפריצה המוזיקלית של הלהקה.
הריאיון הזה הזכיר לי סיפור טוב של חבר שמתגורר בשכונה קטנה ברעננה. יום אחד הוא הגיע לפסיכולוג וסיפר שהרעש הורג אותו, שכל משאית שעוברת ברחוב מעירה אותו משנתו בעצבים, ואיך הוא מקנא באשתו שישנה כמו בול עץ ושום דבר לא מזיז לה. המטפל הפתיע אותו בתשובתו: "אתה לא מצליח לישון כי אתה בטוח שאתה מרכז העולם. בתוך תוכך אתה באמת מאמין שלמשאיות הזבל אסור לעבור ברחוב שלך ולתינוקות בעולם אסור לבכות כי פלוני אלמוני רוצה לישון. אשתך לא חירשת. היא שומעת את אותם רעשים בדיוק כמוך. אבל היא פשוט לא חווה את עצמה כמרכז העולם, וממילא הרעש מתמזג בחייה והיא מסוגלת לישון גם ביחד איתו".
לגל אוחובסקי כנראה לא אכפת אם ילדים ובני נוער יכירו את להקת קווין. נקודת ההתייחסות שלו היא הקהילה הלהט"בית, אותה הוא חווה כמרכז העולם, ולכן הוא מרבה לשפוט את המציאות מהפריזמה הזאת.
אותו דבר קורה עם מתנגדי החיסונים, שעלו לאחרונה לכותרות בעקבות התפשטות מחלת החצבת. הרבה מהדיונים ברשת סובבים סביב השאלה האם אכן יש מרכיב של סיכון בחיסונים שבגינו כדאי לא להתחסן, כאשר השאלה האמיתית היא בכלל לא זו, אלא האם אתה חווה את בריאותך האישית כמרכז העולם, או שאכפת לך גם מבריאותם של סובביך.
לא ניכנס לנתונים המדעיים, אבל נניח שיש סיכון מסוים בנטילת חיסונים. מישהו יכול להוכיח שהוא אכן משמעותי לעומת כמות הזקנים, חולי הסרטן, תינוקות וציבורים שלמים עם מערכת חיסונית מוחלשת שעשויים להיפגע מאוד אם מחלות כמו חצבת יתפשטו לממדים גדולים?
בסוף השאלה היא איזה ערך אנחנו מקדשים. האדם הלא מתחסן שם במרכז את עצמו וילדיו. האדם המתחסן, לעומת זאת, בוחר לקחת את הסיכון המסוים שבנטילת חיסון לטובת הכלל, מתוך הבנה עמוקה שכדי למגר מחלות עם נטייה לסיבוכים צריך מספר רב של אנשים שישתפו פעולה.
אבל גם אחרי שאמרתי את זה, אני לא יכולה להשתחרר ממכנה משותף נוסף שאני מוצאת בין מתנגדי החיסונים למבקרי הסרטים. התחושה היא שמדובר באנשים שתמיד יאהבו את מה שההמון יתעב ותמיד יתעבו את מה שההמון יאהב. שתי קבוצות אוכלוסייה שפיתחו אלרגיה כרונית לכל מה שמריח ממנו עדריות ומיינסטרים. עבורן, סרט מהנה לכל המשפחה הוא אסון. טיפת חלב זה לחלשים. ממש כמו באותה סצנה מחויכת שבה בנות "סקס והעיר הגדולה" יוצאות לשתות קוסמופוליטן אחרי תקופה ארוכה שבה זנחו את המשקה ושרלוט פתאום אומרת: "תזכירו לי למה הפסקנו לשתות אותו?" וקרי עונה לה בקריצה: "כי כל השאר התחילו".