לפני שתים־עשרה שנים, בנובמבר אלפיים ושש, התגייסתי לחטיבת הנח"ל. כשארזתי את התיק בידיים רועדות, בלילה שלפני הגיוס, הנחתי בתוכו ספר עב כרס, של הרוקי מורקמי, למקרה שיהיה לי קצת זמן פנוי. אבל כבר ביום הראשון שלי בצבא, כשחיכינו במשך שעות לשום דבר בבקו"ם, סיימתי לקרוא אותו מכריכה לכריכה. ככה למדתי. יש בצבא מלא זמן לקרוא ספרים.
בשבוע הראשון שלי בצה"ל ישבתי כל היום באוהל ולא עשיתי כלום. זה נקרא טרום טירונות, וככה זה. לא עושים כלום. פעם בכמה שעות הקפיצו אותנו לתורנות מטבח מיותרת, או להרצאת בטיחות משמימה, אבל את רוב הזמן העברנו בבטלה. אני זוכר שכבר אז חשבתי לעצמי, לא יאמן שככה נראה השירות הצבאי שלי.
באחד הימים המזדחלים הללו, נשלחתי לתורנות בנשקיה של הבסיס. רס"ר עייף ושמן קיבל את פניי, ופקד עליי לאסוף בדלים ממשטח בטון ענקי. ובאמת זה מה שעשיתי. איזה שיעמום נוראי זה היה. בזמן שניקיתי, מצאתי על הבטונדה האפורה כדור אם שש עשרה פתוח. מרוב שיעמום ופליאה, פיזרתי את אבק השריפה על הבטון, והבערתי אותו עם מצית. זה היה מחזה קצרצר, מטופש, ולא משמעותי, שהיה אמור להימחק מזמן מזכרוני, אלמלא אותו קצין צהוב שעבר במקרה בסביבה, תפס אותי על חם, וגרר אותי למשרדו של יועץ, המפקד של הפלוגה. כבר חשבתי שיועץ הולך להעיף אותי מצה"ל, אבל המ"פ החתיך הסתכל עליי במבט נבוך ואמר, תגיד לי אתה מטומטם. לא, אמרתי בקול חנוק. ומיד הוספתי, אני מצטער. יועץ נאנח בכבדות ואמר, אל תהיה מטומטם. ככה למדתי. צה"ל זה לא מקום טוב להיות בו מטומטם.
אחר כך הטירונות התחילה. השלישה של הפלוגה שיבצה אותי בכיתה שתיים ב', ואת אברם, חברי הטוב ביותר, בכיתה שלוש ג'. כשהבנתי שמפרידים בינינו, התחלתי לבכות. גם ככה פחדתי מהצבא. איך בדיוק אני אמור להיות כאן לבד. ברחתי לשירותים, התקשרתי לאמא שלי, ואמרתי לה בקול חנוק, אמא, הפרידו אותי מאברם, אני הולך למות. אמא שלי לא התבלבלה. היא התקשרה ליועץ המ"פ, והתחננה שיעזור לבנה היחיד. ובאמת זה מה שקרה. בתוך כמה שעות מצאתי את עצמי בכיתה שלוש ג', עם אברם, חברי הטוב. ככה למדתי. אפילו כאן, בבסיס הטירונים של הנח"ל, אין כמו אמא.
לפני שתים עשרה שנים התגייסתי. אני עדיין זוכר את הסדר של המיטות באוהל. אני, אברם, אהרן, רודי, זאבי, שלומי, מועלם, דין, רודי, ייץ, אהרן, הוכמן, אוהד, ופחימה. בשבועיים הראשונים של הטירונות היה לנו גם יורי אחד בכיתה. אבל יום אחד הוא דרך את הנשק על אחד החבר'ה מרוב עצבים, ומאז נעלמו עקבותיו. כשהייתי בטירונות הכרתי את חבריי לכיתה כמו את כף ידי. בעצם זה לא דימוי טוב. מי בכלל מכיר את כף ידו. אני הכרתי את האנשים שהיו איתי בטירונות כמו שהכרתי את עצמי. ידעתי לזהות את הריח של הפלוצים שלהם. את הנחירות שלהם. את הרגלי האכילה שלהם. את השיפצורים של הווסטים שלהם. עם חלק מהם הסתדרתי מצויין. את חלקם שנאתי בכל נפשי ומאודי. אבל ידעתי שככה זה בצבא. כולם יחד. מתאמנים ביחד. משרתים ביחד. נלחמים ביחד. ככה למדתי. כולם כאן ביחד. בצבא, וגם בחיים. ואין לאן לברוח.
*
לפני שתים עשרה שנה התגייסתי. בשבת הראשונה שסגרתי בצבא הדמעות חנקו לי את הגרון. התגעגעתי לבית שלי ולאמא שלי. הקור המקפיא של הנגב זחל לי לעצמות. זו הייתה שבת חנוכה. אני זוכר שיצאתי מבית הכנסת אחרי תפילת ערבית, עם שני חברי הטובים, אברם ושרלו, ונתקלתי במחזה מחריד. שני הגדודים שסגרו שבת עלו מהפלוגות אל רחבת חדר האוכל, עם מלא תופים ודגלים ולפידים וצרחות ושירים ומהומות ונשקים מונפים באוויר. זה היה מפחיד. הרעש היה מחריש אוזניים. הרגשתי שנקלעתי לקרב פלנגות מטופש מימי הביניים. ההמונים הנלהבים התקרבו אלינו במהירות.
ובדיוק אז, דווקא אז, שרלו התחיל פתאום לשיר. יוונים נקבצו עליי, אזי בימי חשמנים, ופרצו פרצו חומות מגדלי, וטימאו כל השמנים. הוא שר לבד בית אחד. ואז אברם הצטרף אליו. יוונים נקבצו עליי, אזי בימי חשמנים. וכשאברם התחיל לשיר, גם אני הצטרפתי לשירה שלהם, יוונים נקבצו עליי, ככה ששרלו הרגיש מספיק בטוח כדי לעשות לנו קול שני, נפלא ומכוער, כמו שרק הוא יודע לעשות.
אחחחח אני לא אשכח את הרגע הזה בחיים שלי. אני לא אשכח איך שרנו, יוונים נקבצו עליי, בקולי קולות, כשההמונים המתלהמים חולפים על פנינו, עם הדגלים, והתופים והשאגות. אני לא אשכח את הקול השני המצ'וקמק של שרלו, ומנותר קנקנים, נעשה נס לשושנים, בני בינה, ימי שמונה, קבעו שיר ורננים, אני לא אשכח איך שרנו, עד שכל החיילים המפחידים נבלעו להם בחדר האוכל, ושקט מוזר השתרר בבסיס. ורק אנחנו עמדנו שם, מחוץ לחדר האוכל, ושרנו יוונים נקבצו עליי, עד שנגמר לנו הכוח. ככה למדתי. הצבא הזה הוא חתיכת גיהנום. אבל גם ממנו אפשר לחלץ זכרונות מתוקים וחמים.
*
לפני שתים עשרה שנים התגייסתי. השם ישמור. שתים עשרה שנים עברו. ועדיין חיילים מתגייסים. אם אתם מכירים חייל צעיר ומפוחד, תמסרו לו בבקשה את מה שלמדתי אני על בשרי. תמסרו לו שיש בצבא מלא זמן לקרוא ספרים, שצה"ל זה לא מקום טוב להיות בו מטומטם, שלפעמים אין לאן לברוח, שאין כמו אמא, ושגם מהרגעים הכי מסריחים בחיים האלה כדאי לחלץ זכרונות מתוקים.
