מסיבת הפריימריז, סליחה, מסיבת העיתונאים, של שרת התרבות מירי רגב ביום שני האחרון הייתה עיוות אחד גדול. זה היה כנס בכנסת עם חברי מרכז שבאו לעשות גם פריימריז לעצמם. הם הריעו לרגב, ואחרי שסיימה הלכו לקלס ולהחניף לה. רגב היא עדיין אחת הדמויות הפופולריות בליכוד, וכל אירוע שלה מושך תקשורת ובעקבותיה את כל המתמודדים בליכוד, שמשקיעים היום את כל הכסף והמאמצים כדי להיכנס לכנסת הבאה. אחד מהם הרחיק לכת, וכאשר רגב יצאה מהאולם רץ לפניה מול המצלמות, כאילו הוא כוכב האירוע ושרת התרבות נקלעה לשם במקרה.
רגב עשתה שימוש נלוז במשפחות שכולות לקידום חוק הנאמנות בתרבות שלה, וזה העיוות השני. מדובר בנשק דמגוגי אסור לשימוש. עם משפחות שכולות לא מתווכחים. אפשר בקלות לגייס מאות אנשים שאיבדו את יקיריהם במלחמות אבל הם מתנגדים באופן נחרץ לחוק הנאמנות בתרבות, כפי שרבים מחברי הכנסת מתנגדים לו היום, ולכן הוא גם נפל. סגן השר יצחק כהן מש"ס, שאיבד את אחיו אברהם ז"ל בפעילות מבצעית, אמר השבוע כי "רגב חצתה את כל הקווים האדומים". על ההתנהלות הכללית של רגב וחבריה הוסיף סגן השר שהיא "מעוררת קבס". לא פחות.
רגב יצאה למסיבת העיתונאים שלה בשליחות ראש הממשלה בנימין נתניהו, גם אם הוא לקח קצת רוורס השבוע. נתניהו רוצה להפיל את הפלת הממשלה על מישהו, ולעשות מזה קולות בקלפי. הוא ניסה את משה כחלון, אבל שר האוצר לא מתנדב לשאת באחריות. הוא ניסה את נפתלי בנט, את אביגדור ליברמן ואת החרדים עם חוק הגיוס. מישהו שאפשר יהיה לומר עליו שהוא הניף את הסכין על ממשלת הימין. רגב הלכה עם המסרים הללו צעד קדימה והפכה את כחלון לפחדן, ואת ליברמן משת"פ של אחמד טיבי. בשבוע שעבר היא התנפלה בגסות רוח גם על בני גנץ, הרמטכ"ל לשעבר שעלול לאיים בבחירות על הסמכות הביטחונית של נתניהו.
העניין הוא שאף אחד לא מתרגש היום במיוחד מרגב, וזו אחת הבעיות המתפתחות שלה. אצל כחלון לא הגיבו. "אם ישראל כץ או גלעד ארדן היו תוקפים היינו עונים. אבל רגב לא נחשבת", אמרו לי שם. ככל שרגב מדברת יותר ומתלהמת יותר הדברים שלה מאבדים משקל, והיום היא משקל נוצה. "נו, עוד פעם רגב", עונה האיש הממוצע ומושך כתפיים.
וכך, מי שרוצה לסתום פיות באמצעות החוק שלא עבר, צריכה להטיל צנזורה חריפה על עצמה ועל עודף הפעילות והסגנון המופקר, שכבר גרמו נזקים לאומיים (עיינו מקרה נבחרת ארגנטינה). יש לי תחושה שאם, נניח, איילת שקד הייתה יוזמת את החוק, הוא היה במקום אחר, ואולי טוב שהיא לא בעסק.
העיוות השלישי הוא בעצם קיומו של החוק. "זה חוק ישראלי, חוק ציוני, חוק נכון לחברה הישראלית, חוק נכון למי שרוצה לשמור על החוסן הלאומי של ישראל", אמרה רגב במסיבת העיתונאים (שבה העיתונאים, כמה מתאים, לא הורשו לשאול שאלות, אלא רק אחרי שהופעל לחץ על השרה). ובכן, חוק הנאמנות בתרבות הוא לא חוק ישראלי ולא חוק ציוני, אלא חוק ממיט בושה על הדמוקרטיה הישראלית וחופש הביטוי שבה. הרי לכולם ברור כי רגב רוצה להלך אימים, לשלוט בתקציבי התרבות, להכריח את היוצרים לחשוב פעמיים לפני שהם יוצאים נגד מדיניות הממשלה, אחרת אין כסף. נראה שרגב למדה משהו מהסיור שלה באוגנדה ורואנדה יחד עם בנימין ושרה נתניהו ביולי 2016.
חוק הנאמנות בתרבות לא שומר על החוסן הלאומי, כי החוסן הלאומי נמדד דווקא ביכולת להכיל ביקורת, גם אם היא קשה וכואבת, ואת זה אנחנו מכילים שבעים שנה, מימי חרבת חיזעה ומלכת האמבטיה, לפני רגב וגם אחרי רגב. בינתיים רגב נכשלת, וטוב שכך, אף שהיא נחלה הצלחה מסחררת בנושא אחד: היא העניקה פרסום אדיר להצגות פרינג' שבהן קוראים טקסטים של מחבלים מול קהל של ארבעה אנשים. בזכות מקדמת המכירות רגב הפכו ההצגות הנידחות הללו מפורסמות בארץ, ובעיקר בחו"ל. כה לחי!
