כשאין לי רעיון לטור אני בורח לאבא שלי. זה סוג של דיסוננס, לברוח למקום שכואב לך מדי להיכנס אליו. כמו אישה מוכה החוזרת פעם אחר פעם לבעלה המכה, כך גם המוח שלי מסרב להבין שטוב לא יצא משם ופעם אחר פעם בורח שוב אל המקום הזה, המכאיב כל כך.
אבל אנחנו מתקרבים לחנוכה, וחנוכה זה אבא שלי. טוב, בעצם גם כדורגל והומור וחמלה ואבהות ואהבה ורגש ועזרה ודאחקות ובדיחות ואוכל וחדשות וביבי ורבין ושמאל וימין וכסף ושקט הם אבא שלי. רק שחנוכה קצת יותר.
העולם השוכח
כבר סיפרתי פה את סיפורו של סבי, שמואל זמרי, ניצול שואה שבגיל 60 בערך נפגע באירוע מוחי קשה, ובילה את שארית חייו במחלקה סיעודית של בית אבות. אז עוד קראו לזה בית אבות, לא כמו היום שקוראים לזה "דיור מוגן", כדי שנרגיש טוב יותר עם מי שמטפל בהורים שלנו.
אבא שלי סעד את אביו באהבה גדולה. הוא היה מגיע אליו כל הזמן, דואג לו ומטפל בו, אני לא זוכר הרבה מאז, אבל אני כן זוכר שבהתחלה היינו נוסעים לבקר את סבא, שלושת האחים, אך עם הזמן הלכה ופשטה הדמנציה והשכחה במוחו של סבי, ואבא שלי הפסיק לקחת אותנו אליו. סבא הפסיק לזהות אותנו, והיה קשה לו להתמודד עם ביקורים של אנשים שלא הכיר.
אבל את אבא שלי הוא המשיך לזהות. עד הסוף כמעט. ואף שכבר לא היינו מצטרפים לביקורים התכופים, בחנוכה היה לנו טקס קבוע: בכל שנה, דרך הבנק שעבד בו, ארגן אבא שלי תרומה של עשרה ארגזי סופגניות; אחרי שהיינו יוצאים מבית ספר הוא היה מגיע לאסוף אותנו ואנחנו היינו נכנסים למכונית ומתבשמים מריח הבצק המטוגן המשכר שפשט בסיטרואן או בסובארו או במיצובישי שלנו, תלוי בתקופה; ואז היינו עולים לחלק את הסופגניות בבית האבות של סבא.
בהתחלה אהבתי את הטקס. הוא היה כמו משחק בשבילי: התחריתי עם אחי הקטן עומר ב"מי מספיק יותר זקנים". אבל עם הזמן, ככל שהתודעה הלכה והתפתחה, הגיע הפחד. מוות העסיק אותי מאז שאני זוכר את עצמי. גם ככה הייתי ילד די "דפוק" בכל מה שקשור לזה: אני זוכר שהמוות העסיק אותי באופן מוגזם, בטח בשביל ילד בן 12.
יום אחד, למשל, חזרתי הביתה, התיישבתי על הספה השחורה בסלון שלנו ובמשך שעה חשבתי על כמה זה לא ייתכן שאמות יום אחד והעולם הזה ימשיך להתקיים בלעדיי. הכעיסה והלחיצה אותי העובדה שיום אחד ישימו אותי באדמה, והילדה שהייתי מאוהב בה אז, קרן שמש (כן, הייתה לנו בכיתה ילדה שההורים האכזריים שלה קראו לה קרן שמש), תמשיך לחיות כרגיל, כאילו כלום.
זו לא הייתה מחשבה ילדותית. זה היה כאב עמוק, של ילד שלראשונה מפחד ממש ממשהו. אבל הטקס הקבוע בכל שנה בבית האבות של סבא היה מה שהפך את המחשבות האלה למוחשיות. זה היה המפגש השנתי שלי עם מוות. וכמה פחדתי מהמפגש הזה, במיוחד מהקומה השלישית.
סופגניות ושקרים
אחד הדברים שאני הכי זוכר מאבא שלי הוא החיוך. כילד יצא לי מדי פעם לראות אותו עצבני. לא יותר מדי, אולי רק כשממש הטרפנו אותו. או כשלימד את אוהד, אחי הגדול והלא מתמטי, והיה יוצא מדעתו כי הילד לא מצא נעלם במשוואה בלי נעלמים, עד שאמא שלי אמרה לו שעדיף לה לשלם על מורה פרטי מאשר לראות אותו חוטף התקף לב בגלל בני גורן. אבל חוץ ממקרי הקיצון האלה, אבא שלי היה חייכן אמיתי. השנים האחרונות הוציאו ממנו עוד יותר חיוכים מבדרך כלל. אולי אלה היו הנכדים, אולי העובדה שזכה לראות את הבנים שלו מאושרים, אולי סתם כי הוא חי באהבה גדולה עם אמא שלי.
גם בבית האבות בחנוכה הוא חייך. אני זוכר שהניגוד שיגע אותי: הוא עומד שם, מחייך ומחזיק שני ארגזי סופגניות, ואני מולו, מחייך בכוח כדי שיחשוב שאני נהנה, אבל בפנים מת מפחד.
בית האבות היה בנוי ככה שבקומות הגבוהות יותר היו הזקנים הסיעודיים יותר. הקומה הראשונה דווקא הייתה כיפית: כמה צביטות בלחיים, כמה סיפורים, כמה "אוי, אתה דומה לנכד שלי". והנה הלכו שניים־שלושה ארגזי סופגניות. הקומה השנייה עוד הייתה סבירה: האנשים היו במצב קשה יותר, אבל בכל זאת תקשרו, אמרו תודה, חייכו בחזרה כשחייכנו אליהם. ואז הקומה השלישית, הקומה של סבא. בכל פעם הייתי שואל את אבא למה אנחנו מחלקים גם שם, הרי הם גם ככה לא מדברים. והוא היה עונה לי: "זו הקומה של סבא. מה, אתה לא רוצה לחלק לסבא?"
אני זוכר את עצמי מניח סופגנייה לפני אנשים שנראו כאילו הגוף שלהם כאן, אבל הנפש כבר לא. אני זוכר ניחוח סופגניות מעורבב בריחות שתן ומרכך כביסה של סדינים. אני זוכר את התקווה הקטנה שאניח סופגנייה לפני סבא שמואל, והוא יגיד לי "תודה, יותם". אבל הוא כבר לא היה שם. אני זוכר את הנסיעה הביתה. את אבא שואל: "נו, נהניתם?", ואותי משקר: "כן, היה כיף".
זה החנוכה הראשון שלי בלעדיו. אולי דווקא לכן אני מרגיש פתאום שזה חג של אבא. כמה חודשים לפני שהוא נפטר הוא היה מאושפז בבית החולים העמק בעפולה, בחנוכה. הוא שלח לי משם סרטון שלו עם החברים מהבנק, שקפצו להדליק איתו נרות. הוא חייך את החיוך הרגיל שלו, אבל אותי זה החזיר אחורה. פתאום הוא זה שנמצא בבית חולים בחנוכה. לא תיארתי לעצמי שאת חנוכה הבא אעשה בלעדיו.
בכל פעם שהיינו חוזרים מבית האבות הביתה הוא היה ניגש למטבח, מביא את כוס היין שהונחה באופן קבוע מעל המקרר, ושולף ממנה סביבון קטן, די מכוער, שקיבל מאבא שלו. סביבון מעופרת יצוקה, באמת. הוא היה מתלהב ממנו, ואנחנו, שלושה מפונקים, לא היינו מבינים מה מיוחד בו ורצים לשחק באיזו פורפרה שקנינו. הייתי נותן כליה כדי לראות אותו מתלהב עוד פעם אחת מהסביבון הזה, אבל זה כבר לא יקרה. עכשיו רק נשאר לי לראות איך גם אני משאיר לילדים שלי זיכרון של מעשה טוב.
חג שמח.
לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il
